מדוע ציוותה התורה את מצות שמיטה
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (כה, ב)
מדוע ציוותה התורה על השמיטה?
- בכור שור: "מאי טעמא דשביעית? זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא, וכן הוא אומר: 'כי לי הארץ'".
- רמב"ן: "וטעם 'שבת לה", כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה… כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב, ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי 'שבת לה' אלהיך', כי בו יהיה שבת לשם הגדול… והנה הימים רמז ל'אשר ברא' במעשה בראשית, והשנים ירמזו ל'אשר יהיה' בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות".
- רבינו בחיי: "שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית, ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר: 'שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ', ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו: 'את ספיח קצירך לא תקצור'…".
