מדוע אין גזל או גניבה בלקיחת רכוש מהמצרים
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (יא, ב)
האם אין בכך גזל או גניבת דעת, שאמרו בלשון שאלה, על אף שלא התכוונו להשיב?
אבן עזרא: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה, כי ה' ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא".
חזקוני: כדי שיהיו מצריים להוטים לרדוף אחריהם. אילו היו לוקחים מהם במתנה, לא היו המצרים רודפים אחריהם ולא טובעים בים סוף.
הדר זקנים: הואיל והמצרים נתנו להם, כדי לזרז אותם לצאת ממצרים, כפי שאמרו להם: 'קוּמוּ צְּאוּ'.
פענח רזא: אין חילול ה' במה ש"שיקרו להם", משום שאמרו להם 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד', אלא אנו הולכים למדבר, ואם משה יחזירנו מוטב, ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו יהיו לכם.
רא"ש: הם אמרו בלשון מתנה, כדוגמת 'שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ'.
רבינו בחיי: אין זו גניבת דעת, אלא בהיתר גמור, שהרי בתמורה לעבודת הפרך הגיע להם שכר רב מאד, (כדברי גביהה בן פסיסא, שהשיב למצרים בפני אלכסנדרוס מוקדון, שיתנו להם שכר עבודה של ששים ריבוא, סנהדרין צא ע"א). מדין תורה עבד שעבד שבע שנים האדון חייב בהענקה, על אחת כמה וכמה שבני ישראל עבדו אצל המצרים מאתיים ועשר שנים.
