לדאוג לצרכי הזולת
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)
"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)
מובן שיש לדאוג לעני אפילו לסוס, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו, וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?
ביאר רבי חיים שמואלביץ שחז"ל מלמדים אותנו כאן כלל חשוב מאד ביחס לזולת – יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הרי הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו, חרף מעמדו הרם, לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.
מכאן על כל אדם לעשות כל שביכולתו, לבדוק סביבו בקרב מכריו וקרוביו, האם יש מאן דהו שזקוק ליחס או לסיוע.
