לבעור בכיסופים ומתוך רצון להתעלות
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ו, ב)
חז"ל לומדים מהמילים "היא העולה על מוקדה על המזבח", כלל בדיני הקרבנות: כשם שכשעלתה העולה על המזבח שוב לא תרד, כך "כל הראוי לאישים", כל דבר הראוי להישרף באש על המזבח, "אם עלה – לא יֵרֵד".
לפעמים אנו רוצים לפעול, או להשיג חפץ, ומנסים כמה פעמים ולא מצליח.
בני אדם במצב זה נחלקים לשנים: יש עקשנים שימשיכו לנסות עוד ועוד, על אף שיפסידו הון רב, אף יותר מהרווח שרצו להשיג. ולפעמים לאחר ההפסד הרב, יגלו שגם את רצונם לא השיגו. לעומתם, יש "אופטימיים", שאצל חלקם זה נובע מאמונה בהקב"ה, שמפסיקים את ההשתדלות.
כיצד ניתן לדעת האם באמת רצון ה' שהאדם יחדל מהשתדלותו, או שמא יש כאן מין עצלות והניסיון שנשלח משמים לא פוענח נכון?
על כך כתבה התורה: "כל הלילה עד הבוקר", כיון שאיננו יודעים באמת אם זה טוב או רע, עלינו לגשש בתחילה ולנסות כהולכים בחשכה, עד שיאיר עלינו רצון הבורא ונראה שלמרות מאמצינו עדיין אין השעה כשרה.
גם אם נראה שאין מעשינו רצויים, אין לנו לעסוק בנסתרות ובמופלא מאיתנו, אלא "ואש המזבח תוקד בו", לבעור בכיסופים ומתוך רצון להתעלות בתורה ובמצוות בשמחה.
