כפל הלשון, 'זָקֵן', 'בָּא בַּיָּמִים'
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (כד, א)
מדוע כפלה התורה לשונה, 'זָקֵן', 'בָּא בַּיָּמִים'?
פסיקתא זוטרתא: "יש אדם שבא בימים ואין לו זקנה, ויש אדם שיש לו זקנה ואינו בא בימים, אבל אברהם אבינו 'זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', אמרו רז"ל: עד שבא אברהם לא היה זקנה בעולם, בא אברהם אבינו וביקש רחמים עליה, לכך נאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים'".
אברבנאל: לזקנה יש שלושה שלבים: התחלה, אמצע וסוף. ההתחלה נקראת 'זקנה' והנושא אותה מכונה זקן. השלב השלישי והאחרון מכונה ישיש או שבע ימים או זקן ושבע ימים. השלב האמצעי, הרחב ביותר מבחינת משכו נקרא 'זקן בא בימים', כלומר שנכנס בימי הזקנה. ואכן כשאברהם היה בן מאה ושרה היתה בת תשעים נאמר עליהם 'וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים', ובפסוק זה, בהיותו בן מאה וארבעים גם נאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', משום שתמיד היו באמצע ימי הזקנה, על אף שבגיל מאה היה קרוב יותר להתחלה.
כתב סופר: יש מי שהזקנה קופצת עליו, רק מהדאגות והצרות שעברו עליו, על אף שעדיין לא הגיע לימי הזקנה, כדוגמת יעקב שאמר לפרעה "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (לקמן מז, ט). את אברהם הקב"ה בירך בכל, לא היו לו דאגות, הוא נהיה זקן רק כשבא בימים.
