יחס לזולת – לפרשת שופטים

וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (כא, ז)

התורה מסיימת את פרשתנו בפרשת 'עגלה ערופה'. אם מוצאים חלל בין שתי ערים, ואין ידוע מי הרג אותו, מודדים את המרחק שבין שתיהן כדי לדעת מהיכן הוא. זקני העיר שקרובה אל החלל מביאים עגלה, ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל…".

בהסבר תחילת דבריהם מבאר רש"י את המילים 'וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ': "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה".

ואם היו מלווים אותו קברת דרך, מנין שהיה מצליח להינצל מרוצחיו? איך היה כוח לאדם בודד להינצל מול כנופית ליסטים מזויינים?

ביאר רבי חיים שמואלביץ, שחז"ל קובעים שיש קשר ישיר בין מזון וליווי אדם, לבין מעשה הרצח. באכילה ובלויה טמון כח גדול, שיכול לסייע לבן אדם גם מול ליסטים מזויינים. אילו היה הנרצח מקבל התייחסות ראויה, צידה לדרך, מילה טובה וליווי, יתכן שלא היה נכנע לרוצח. הוא היה אוזר רוח ומנסה לגבור עליו או להימלט.

מה גורם לאדם להיות 'סמרטוט' עלוב מול רוצח [וגם מול יצר הרע, המבקש להמיתו?] התחושה שאני "אפס", שלא מכירים בי. הוסיף ר' חיים שמואלביץ, שמפרשת עגלה ערופה אנו למדים יסוד גדול שנוגע גם לכל הנהגותינו. מי שאינו חושב על זולתו ואינו דואג לשמור על צרכיו, נחשב כמו רוצח.