חשיבותה של הענוה
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים (א, טז)
מדוע דוקא הירח נקרא "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן", ולא השמש?
מה עלינו ללמוד מהשיח על תפקידם של השמש והירח?
חז"ל אומרים במסכת חולין ס ע"א: "רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?
(חז"ל מיישבים זאת:) אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה".
בעל 'תורה תמימה' מסביר שהירח נענש על שקינא בגדולת השמש, שרצתה לעמוד בדרגה גבוהה ממנו.
ומבאר רבי זלמן סורוצקין שהירח רצתה לשלוט באופן יחיד, אך הקב"ה "מאס" במלכותה, משום שאינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול. בהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, משום ש"רדפה" אחריו.
חשיבות רבה לנוהג בענוה. עליו אומרים חז"ל: "כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).
