חיוב ברכת המזון וסגולתה לפרנסה

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח, ג)

חז"ל אמרו: "מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת'" (ברכות כא ע"ב). מבואר שחיוב ברכת המזון מדאורייתא. יש להיזהר בברכת המזון יותר מתפילה, שהרי לדעת הרמב"ן (ספר המצוות) חיוב תפילה הוא מדרבנן, אבל חיוב ברכת המזון הוא דאורייתא לכל הדעות. ואם הוא מתעסק ואינו שם ליבו שמוציא מילות הברכה מפיו, הרי הוא מבטל מצוות עשה דאורייתא.

חז"ל אמרו (ברכות לה): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל

להקב"ה וכנסת ישראל".

מדוע הוא נחשב לגוזל מכנסת ישראל, לכאורה נכון יותר היה לומר שגוזל מהקב"ה?

(הרי לקח הנאות מהעוה"ז מבלי לקיים את תנאי הבורא לברך על ההנאות)

ביאר ר' עקיבא איגר (דרושי וחידושי רעק"א) שהואיל ותכלית הבריאה שאנשים יכירו בטובת הקב"ה ויברכוהו על שהטיב להם, הרי ש"כוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שברא" (רמב"ן סוף פרשת בא).

כשאנו מודים לקב"ה, מתעורר רצון הקב"ה לתת שפע נוסף על ישראל כדי שימשיכו לברך את שם ה' על ידי שיקבלו עוד טובות וחסדים. לעומת זאת כשלא מודים לקב"ה, נסתמים צינורות השפע ואין הקב"ה מוסיף טובות וחסדים לעם ישראל.

ולכן מי שמברך את הקב"ה גורם לקיום תכלית הבריאה ולהוספת שפע לכל עם ישראל, ומאידך מי שאינו מברך לקב"ה ואינו מכיר בטובת הבריאה, הרי הוא נוטל את הבריאה מתכליתה וגורם בכך לסתימת השפע בבריאה, ולכן הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה נחשב כמי שגוזל את כנסת ישראל.