חויה בשולחן שבת – לפרשת פנחס

הקשר שבין המגיפה למנין בני ישראל

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר (כו, א)

מדוע ציינה התורה את המנין בהקשר למגיפה ולאחריה?

רש"י: "משל לרועה, שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

אבן עזרא: "וטעם 'אחרי המגפה' – בעבור שאמר השם: 'לאלה תחלק הארץ' (לקמן פסוק נג)".

ריב"א: "מפני מה נפרד פסוק זה? להודיעך כי פרשת 'צרור' (=ציווי הקב"ה להרוג את המדינים) לא היתה אלא לאחר זמן בפרשת ראשי המטות (=פר' מטות) גבי 'נקום נקמת בני ישראל', ולמה נאמרה כאן? לפי שהיתה המגפה ונפלו כ"ד אלף מישראל. אמר להם הקב"ה: בני נפלו והמחטיאים לא יפלו? וכבר כתבתי בתורתי 'ואת הבהמה תהרוגו', ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאה תקלה על ידה תהרג אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה. לכך נאמר 'צרור' אחר 'ויהי המגפה', זה בשביל זה".

רבי חיים פלטיאל: "כשכלו מתי מדבר וציוה הקב"ה למנות אותם שנשארו, שילחמו עם הכנעניים".

הנצי"ב מוולוז'ין: "עיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן, משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ".

 

הצורך של משה לשאול את הקב"ה מה דין בנות צלפחד

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ה)

מדוע משה היה צריך לשאול את הקב"ה על כך, וכי לא ידע מה הדין במקרה זה?

מדרש תנחומא: "ריש לקיש אמר: יודע היה משה דין זה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו להן: דין של נחלה הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו. באו אצל שרי חמשים, ראו שכבדו אותם שרי עשרות אמרו: שרי חמשים אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו כולן כענין הזה שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם: הרי משה רבינו, באו לפני משה, ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר משה: אומר להם את הדין ואטול את גדולתם? אמר להם: אף אני יש גדול ממני לפיכך 'ויקרב משה'".

מדרש אגדה: "יש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של 'משפטן' ארוך".

רש"י: משה ידע את ההלכה, ופרשה זו היתה ראויה להכתב על ידו, אולם זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן הפרשה.

חזקוני: "יודע היה משה שהבנות נוחלות, על מה נחלקו? אם יירשו בראוי כבמוחזק, אם לאו".

רבי חיים פלטיאל: משה ידע את דינן, אולם לא ידע אם הן נוטלות כדין בכור, ולכן הקריב את דינן לפני הקב"ה.

רבינו בחיי: הלכה זו נחשבת לאחת מההלכות הפשוטות, שגם אומות העולם יודעים ומכירים מסברא. נתעלם ממנו, כעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א, יז)".

 

מנין הלויים בנפרד

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי (כו, נז)

לאחר שנכתב בפסוק הקודם "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ… עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" מדוע מנה את שבט לוי, הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

רמב"ן: "לא ידעתי למה ימנה בני לוי, ומה תועלת עתה במנינם. אולי 'לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם', לא לנולדים אחרי כן. או שנעשה להם לכבוד לפני השם, שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם. והזכיר עמרם ואשתו, כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים ולוים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן".

חזקוני: "לחלוק להם בשאר המ"ח עיר, כמו שמפרש בפרשת מסעי".

מלבי"ם: "גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחות גרשון לבד וקהת לבד כי כל אחד היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי".

העמק דבר: "באשר ניתן ללוי ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר".