חויה בשולחן שבת – לפרשת לך לך תשפ"ו

ניתן להוריד את הגליון בקובץ pdf בקישור 

יב, יג  אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ

האם שרה אכן אמרה זאת למצרים?

• רמב"ן: בפשטות מהכתובים משמע ששרה לא קיבלה עליה לומר שאברהם אחיה. כשנלקחה לבית פרעה לא שאלו אותה האם היא אשתו או לא, ועל כן לא אמרה על כך מאומה. לעומתה, אברהם אמר להם שהוא אחיה, לאחר שנלקחה לפרעה, ללא שנשאל על כך, כדי שייטיבו איתו בעת הרעב. ועל כך האשים אותו פרעה "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא".
• ספורנו: כשנלקחה לבית פרעה אמרה זאת, ואכן היטיבו לאברהם בזכותה.
• חזקוני: בתחילה אמרה שהיא אחות אברהם, אולם משהגיעה אל בית פרעה, שינתה את דבריה, ואמרה שהיא אשת אברהם.
• מלבי"ם: שרה אמרה זאת למצרים, וזו כוונת התורה במילים 'עַל דְּבַר שָׂרַי'.
• מהר"ל: אין ראיה מפורשת שאמרה. מסברא ניתן לומר שלאברהם יתכן שהיה מותר לומר שהוא אחיה, על אף שעבר על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", משום שבכך הציל עצמו מהריגה, אולם לא ברור שלשרה היה היתר לומר כן, משום שבכך היתה עלולה לגרום לאיסור עריות. ויתכן שלא אמרה למצרים שהיא אחותו.

יב, י  וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ

מדוע אברהם לא נשאר בארץ כנען, ולא האמין שהקב"ה ידאג לכל מחסורו?

• רמב"ן: אברהם חטא בכך שירד מהארץ מפני הרעב ולא בטח בהקב"ה ונשאר בארץ כנען. מצופה היה ממנו שישאר בארץ, משום שהרעב לא הגיע למצב חמור מאד.
• אברבנאל: במילים "לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" טמונות שתי הסיבות שבגינן החליט לרדת למצרים, מפני הרעב: א. "וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם", 'לָגוּר' – לשון ארעי, זמני. ירידה זמנית למצרים אינה סותרת את ציווי הקב"ה לשבת בארץ כנען, שהרי אין בדעתו בהליכה זו להתיישב שם קבוע, אלא לשהות שם פרק זמן קצר וקצוב, ובתום הרעבלשוב לארץ כנען. ב. "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". בעקבות הרעב בארץ כנען, חש אברהם אנוס וחסר אונים, על עת שכזו הורו חז"ל "רעב בעיר פזר רגליך". אברהם סבר שיכול להציל עצמו בירידה למצרים לזמן קצר, עד שיסתיים הרעב.
• ספורנו: אברהם ירד למצרים לזמן קצר, לא להשתקע, ועל כן כתוב שמטרתו היתה – "לָגוּר", לשון זמני.
• מלבי"ם: אברהם, כמפיץ האמונה בעולם, האמין בכל מאודו בהקב"ה, אולם לא רצה לסמוך על הנס, שיחיה אותו ברעב, ולכן ביקש הצלה בדרך הטבע וירד למצרים, לגור באופן זמני, מתוך כוונה לחזור לארץ כשיפסק הרעב.
• כתב סופר: אברהם בודאי האמין בהקב"ה שיכול לפרנסו בעת הרעב, אבל לא חשב שהוא ראוי לכך, ולכן הלך מהמקום בו היה רעב למקום אחר.
• רבי זלמן סורוצקין: הרעב ששרר בארץ כנען לא היה רעב גמור, שהרי לא כל יושבי הארץ יצאו ממנה והם לא מתו ברעב, [ובפרט שאברהם שב לארץ כעבור שלושה חודשים, (רש"י כא, לד) כלומר היה לו מה לאכול לאחר שחזר, בתום תקופה קצרה במצרים], אלא שהמזון נמכר ביוקר. על אף שהיה לו רכוש עוד מחרן, יצא מהארץ, הואיל והחזיק ישיבה ומימן אותה מכספו הפרטי, ולא היה לו די כסף להמשיך להחזיקה, וזאת נוסף לכסף שהשקיע בקירוב ובאירוח גרים ["אמר רבי חוניא: אברהם היה מגיּר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים…שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה". (מדרש רבה פ"ד, ד)]. משגבר הרעב בארץ, נקלע למצב בלתי נמנע שבעקבותיו סיכן את עצמו ואת אשתו כדי להציל את ישיבתו. תכלית ירידת אברהם למצרים היתה לגייס כסף להחזקת גרי הצדק ולהמשך קיום ישיבתו, ומסיבה זו הסכים לקבל מתנות מפרעה, כשלא היה לו ממון להחזקת ישיבתו.

טו, ו  וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה

מה החידוש שאברהם האמין בה'?

• רש"י: ברור שאברהם, גדול המאמינים בהקב"ה, אכן האמין. החידוש הוא שבניגוד להבטחה על ירושת הארץ, שעליה שאל אברהם אות ושאל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִֽירָשֶׁנָּה", הרי שעל הבטחת הקב"ה, שיהיה לו זרע והמשך לא ביקש אברהם אות והוכחה, אלא האמין בתמימות שתתקיים הבטחת הקב"ה.
• רד"ק: אברהם האמין מתחילה בה', אלא שהסתפק האם הזרע שהובטח לו, יהיה אחד מבני משפחתו שנחשב כזרעו, או שמא יכול להיות גם אדם זר, כדוגמת אליעזר. משאמר לו הקב"ה 'אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ' והראה לו את הכוכבים כמשל במראה הנבואה, האמין בו באמונה גמורה, ללא שום ספק, למרות שבדרך הטבע לא היה זה הגיוני.
• אור החיים: "והוא שאמר 'וְהֶאֱמִן בַּה", פירוש הפקיד אצלו הברכה", אמונה בפסוק זה מתפרשת לא כאמונה, אלא כ'הפקדה', כמי שמפקיד את רכושו בידי מי שנאמן עליו.
• מלבי"ם: התורה מבהירה שבשלב זה עזב אברהם את דעותיו הקודמות, שנמשך אחר דעת האצטגנינים, והאמין שאינו נתון תחת המזל, אלא רק תחת השגחתו הפרטית של הקב"ה.
• רש"ר הירש: במילים "וְהֶאֱמִן בַּה'" השמיעה התורה שאברהם חי באמונתו מיום שעמד על דעתו, הוא פנה אל הקב"ה והביע את מלוא האמונה שבליבו. באופן שבו האמין אברהם בהקב"ה, ומסר את עצמו בהשגחתו ובהנהגתו הישירה, ללא סייג, כך יהיו בניו מאמינים בו יתברך ויהיו תלויים רק בו.
• הנצי"ב מוולוז'ין: אברהם ראה שהקב"ה מתרעם על שהוא מסתפק בהבטחתו, והבין שאין לו עוד ממה לחשוש, שמא יחטא או שיעשה משהו שלא כהוגן, כפי שחשש יעקב.
• הכתב והקבלה: המילים "וְהֶאֱמִן בַּה'" אינן מוסבות על הבטחת הקב"ה לאברהם על זרעו, שכן באמונתו על הבטחה זו אין שבח מיוחד לאברהם. מוסב על הבטחת הקב"ה לאברהם על שכרו עולם הבא, באמרו "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".