וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח, י)
הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שיכיר בטובה שניתנה לו ויברך את הקב"ה "על הארץ הטובה אשר נתן לך". פעמים רבות זוכה האדם לכל טוב, אולם מאחר ואינו שם לב ואינו מתבונן על כך, הרי הוא דומה למי שלא קיבל מאומה.
מסופר על הבעש"ט שהגיע לעיירה והבחין בשואב המים, יהודי מבוגר, שבקושי נשא על שכמו את המוט שבצידו 2 הדליים.
פנה אליו הבעש"ט ושאל: מה שלומך, רבי יהודי?
בתשובה זכה לשמוע אנחה קורעת לב, מלווה באמירה: קשה לי מאד, אין בי כוח… כמה אומלל אנכי…
למחרת, הבחין הבעש"ט באותו שואב מים, והפעם היתה נסוכה על פניו הבעה של תקווה. בתשובה לשאלה מה שלומו, השיב שואב המים: ברוך ה' יום יום, העבודה אמנם קשה, אולם בגילי המופלג, כל עוד ביכולתי לסחוב דליים כבדים כל כך, אני מודה על כך לבורא יתברך.
אותו אדם, בשתי תגובות שונות, בשני ימים נפרדים. ביום הראשון נראה כאומלל שבאומללים, ואילו ביום השני נראה שבע רצון. על כך אמר דוד המלך (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", החסד הגדול ביותר לאדם הוא הרצון שאותו הוא נוטע בו ביחס למצב ולנתונים שהוא התברך בהם, שכן את אותם מאורעות ונתונים יכול האדם לחוות בצורה נעימה יותר, או באופן הפחות נעים.