השפעת היחיד על הכלל
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, ב)
מדוע פתח בלשון יחיד 'יקריב' וסיים 'תקריבו' בלשון רבים?
פירש ה'אלשיך', שיחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.
יסוד הדבר מפורש במדרש: "למה נמשלו ישראל לשה? מה השה הזה לוקה על ראשו או על אחד מאבריו וכל אבריו מרגישים, כך ישראל אחד מהם חוטא וכולם מרגישים. חזי רשב"י, משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עומדים ומציפים עלינו את הספינה".
מבואר שחטא של יחיד אינו פוגם רק לעצמו, אלא בקשר של כל עם ישראל בקב"ה.
