השגחה עליונה על הפגיע והחלש

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (א, כב)

מדוע זכו רק דגי הים ועופות השמים לברכת פריון מפורשת 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם', בשונה מיתר בעלי החיים?

רבותינו במדרש רבה (יא, ג) ביארו שהדגים והעופות נצרכו לתוספת ברכה הואיל ובני אדם צדים, שוחטים ואוכלים אותם תדיר. הברכה האלוקית מבטיחה שקיומם יישמר ו"אינו חסר כלום". רבנו בחיי מוסיף שברכה זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד בכח ההולדה שלהם, שקיים במשך כל עונות השנה, ללא הפוגה.

המלבי"ם מוסיף יסוד מוסרי: ברכת הבורא פונה בעיקרה אל החלשים והפגיעים בטבע. אפרוח הבוקע מביצה נטולת רוח חיים, או דגיג קטן הנתון לסכנת בליעה מתמדת במצולות, הם אלו הזקוקים לחסות עליונה. ברכת ה' מתגלה במלוא הדרה דווקא במקום שבו הטבע שברירי, ומעניקה לו עוצמה נצחית להתקיים ולהתחדש.

ברכת "פרו ורבו" לדגים ולעופות מלמדת ששפע הברכה העליונה אינו נחלתם של החזקים והשולטים, אלא ניתן כמענה וכמשען לשבריריותו של הנברא.