הסר כעס מלבך – לפרשת ויגש

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (מד, יח)

בפסוק הפותח את הפרשה פונה יהודה לשליט ארץ מצרים, ליוסף (בטרם התגלות יוסף לאחיו בדמותו האמיתית) ואומר לו: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך". יהודה מבקש מיוסף שלא יכעס עליו.

מדוע הוצרך יהודה לבקש בסיום דבריו 'וְאַל יִחַר אַפְּךָ'?

כעסן אינו פועל עפ"י הגיון, אלא מתפרץ ואינו שולט בהתנהגותו. הכעס עלול להביא אדם לטעות בשיקול הדעת. הכעסן אינו מצליח לעצור בעד שטף התנהגותו השלילית. ליהודה היה יסוד סביר להניח שמושל מצרים יכעס במהלך דבריו, ועל כן הקדים לבקש מיוסף שלא יכעס, כדי שדבריו יפלו על אזניים קשובות, וישמע את טענותיו ההגיוניות. יהודה חשש שאם יוסף יכעס, הוא עלול שלא להבין נכון את דבריו ולא לשפוט את דבריו בצדק ובעקבות זה לא לקבל את טענותיו גם אם נכונים וצודקים.

בבואנו לאפיין את הזולת, חז"ל נותנים לנו 3 סימנים לאבחון: "בשלשה דברים אדם ניכר – בכוסו (=דאגה למחסורו) בכיסו (=קניות והשלמת הנצרך) ובכעסו". הסימן השלישי מלמדנו על שליטת  האדם באישיותו גם ברגעי כעס קשים. הכעס נחשב למידה שלילית מאד, כיון שקטטות ומריבות רבות מתחילים בכעס פעוט.