הניחו את הבצק על שכמם, ולא על בהמותיהם
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם (יב, לד)
מדוע הניחו את הבצק על שכמם, ולא על בהמותיהם?
כתוב במדרש תנחומא (סימן ח): "וכי לא היה להם בהמה, והא כתיב 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד'? אלא שהיו מחבבין את המצוה לכך כתיב 'עַל שִׁכְמָם'".
חזקוני מתרץ שנאלצו לשאת על שכמם, ולא הניחו על חמוריהם, משום שהחמורים היו טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
אור החיים מבאר שהואיל ולא הספיקו לאפות את הבצק טרם צאתם לדרך, הוצרכו לוודא לאורך כל הדרך שהבצק לא יחמץ. לצורך כך הם הניחו 'עַל שִׁכְמָם' את הבצק, כדי שיוכלו ללוש אותו במהלך ההליכה, שכן לישת העיסה גורמת לו שלא יחמיץ.
רש"ר הירש מסביר ששאר כל מטלטליהם כבר נארזו והועמסו על בהמות משא, ונשארו לעסוק רק באפיית לחמם. פחדם של המצרים היה כה דוחק, עד שלא הותירו להם זמן להעמיס גם את המשארות עם בצקם על בהמותיהם, ועל כן טענו אותם על שכמיהם ומיהרו לצאת.
