דבר תורה לפרשת האזינו – המפתח האמוני לפענוח תהפוכות הגורל

ביום פטירתו עומד משה רבנו לפני כלל ישראל ומשמיע באוזניהם את שירת 'הַאֲזִינוּ', המקיפה את קורות ימי העולם כולם, מראשית ימי בראשית ועד קץ הימין. החל מ"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (לב, ז), ועד לימות המשיח ולגאולה השלמה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם, מג).

מחד גיסא, מבטאת השירה את רום מעלתו וייעודו הנשגב של עם סגולה בדבקותו בקונו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (פסוקים י-יב). מאידך גיסא, מוכיחה השירה ומתריעה בפסוק כב מפני נפילה מאיגרא רמה לעמקי שאול תחתית, אם חלילה ייחלש כוח עמידתנו ונפנה עורף לייעודנו, במקום לחסות בצילן הבלעדי של כנפי השכינה.

 

שורש המשבר

משה רבנו מורה באצבע על שורש המשבר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (פסוק טו). השפע החומרי עלול להקהות את חושי הנפש עד לשכחת הבורא חלילה. וכתוצאה מכך יפרוץ חרון האף: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה" (פסוקים כד-כה). הבחירה בידינו: האם להתרומם מעלה על כנפי נשרים, או להתבוסס חלילה בעפרות תבל.

מבעד לפסוקי השירה משתקפות אלפי שנות גלות שבהן שבעה כנסת ישראל תלאות ומרורים ושפכה נחלי דמעות. בה בעת נשקף מהם גם האור הגדול המפציע באופק, שאליו נשואות עיני האומה מתוך ציפיה דרוכה ואמונה זכה, ביודעה כי שחור הגלות לא יימשך לעד, וכי עתיד הקב"ה לנקום דם עבדיו ולכפר אדמתו עמו.

 

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

במרכז השירה ניצב פסוק מיוחד, שקריאתו נוסכת תעצומות נפש בכל משברי החיים: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (פסוק ד). רש"ר הירש מבאר את המשמעות הכפולה הטמונה במילה 'צור': מחד, סלע איתן שאינו משתנה, ביטוי לנצחיות ולמשען אלוקי בלתי מתערער. מאידך, פועל של מתן צורה ועיצוב. הקב"ה אינו רק המחסה והתוקף, אלא "הצייר" העליון המעצב את בריאתו.

במשמעותו הפשוטה, 'צוּר' הוא סלע איתן, סמל לחוזק. משורש זה נגזרה המילה 'מָצוֹר', שמובנה הסגרת עיר במיצרים והטלת מרות עליה ("כִּי תָצוּר אֶל עִיר", דברים כ, יט). משמעות נוספת למילה – 'צוּרָה', פעולת הציור והעיצוב ("וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט", שמות לב, ד). לשני המובנים קשר מהותי: כל מלאכת עיצוב מחייבת הגבלה ותחימת גבולות ברורים, כדי להפיק תכלית. כדי להעניק לחומר "צורה", יש להכניסו ל"מצור", להפעיל עליו לחץ ממוקד ומגביל.

כינויו של הקב"ה "צוּר" מלמד על שלטונו העליון: שום כוח בעולם אינו יכול להפר את מחשבתו, וכל "עיצוב" וייעוד שגזר בחכמתו העליונה יתגשם במלואו בדיוק מופתי. הוא התקיף והוא הצייר האומן המעצב את בריאתו. כמאמר הכתוב: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). הביטחון השלם מושתת על הידיעה שהבורא יתברך הוא צורנו, ועל פיו מתעצב כל פרט בבריאה.

 

שלמות בכל שלב

המשך הפסוק מגלה נדבך חשוב בהנהגת שמים: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט'. בעוד העשיה האנושית נעשית שלב אחר שלב, ופעמים רבות רצופה פגמים הטעונים תיקון הדרגתי, הרי שכל שלב בהנהגה האלוקית הוא תמים ושלם בפני עצמו. אצל "הַצּוּר" – "תָּמִים פָּעֳלוֹ", אין אצלו שלבי ביניים "פגומים". כל מאורע וכל תחנה בתהליך המעצב של ההשגחה העליונה שלמים ותמימים, ומותאמים בתכלית הדיוק לצורכה של אותה שעה.

מתוך כך נקרא האדם להבין שאתגרי החיים אינם "תקלות" מקריות, אלא תהליך מכוון של זיכוך ועיצוב, כחומר ביד היוצר. כל משברי החיים הם חלק ממהלך עיצוב עליון, שבו צדיק וישר הוא בכל דרכיו ופעליו.

"כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט", לא רק התוצאה הסופית משפט וצדק, אלא גם ה"דרכים" עצמן, על כל שלביהן. כפי שאומר דוד המלך: "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו" (תהלים קמה, יז), דרכיו כולן שלמות.

את דבריו חותם משה רבנו בקריאה אל לבו של כל יהודי, בכל הדורות: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (פסוק מו). זו חובתנו ותמצית עבודתנו: לשום לב, להעמיק, ולהשעין את מבטחנו ביוצרנו.

הכינוי "צור" בשירת האזינו מניח את היסוד להבנת ההיסטוריה הכללית וחיי היחיד כאחד: יד ההשגחה פועלת בעוצמה תקיפה של סלע, לצד עדינות מדויקת של צייר אומן. גם בעיצומם של המיצרים והתהפוכות, כל פרט בהנהגת ה' הינו תמים ומושלם כשלעצמו, ומוביל בבטחה את עמו אל התכלית הנצחית.

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור