וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, ו)
התורה הסבירה שאסור לקבל גרים מזכרי עמון ומואב, משום "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור…".
מדוע חזרה כאן התורה על כך שקללותיו של בלעם הפכו לברכות?
מבאר ה'כתב סופר' שהיה מקום לשאול על כך שעונשם של העמונים (שלא הסכימו להעניק משלהם לישראל, אך לא ביקשו להזיק להם) שווה לזה של המואבים, שהלכו לשכור את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם, ומדוע עונשם שווה?
הביאור הוא שהתורה רצתה להדגיש ש"ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שלא נחשוב שהואיל ו"הרווחנו" ברכות מהמואבים, אין סיבה שלא לקבל מהם גרים.
הכל הולך אחר הכוונה, ומאחר שכוונת שניהם היתה לרעה, על אף שמואב רצו להרע יותר, למרות שבסופו של דבר יצא מכך טוב, שבני ישראל התברכו, הרי שעונשם של עמון ומואב שווה.
דבר תורה – כי תצא