החסד – יסוד החיים של היהודי
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי… עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם… (כג, ד-ה)
מדוע היחס לעמון ומואב חד משמעי, בניגוד ליחס למצרים, בו יש מידת "סלחנות וותרנות"?
בשונה מעמון ומואב, האסורים לבוא בקהל ישראל, דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל ה', נוסף לאיסור לתעבם כי גרים היינו בארצם.
למקרא הבחנה זו שבין המצרים לבין עמון ומואב, אנו עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. אם כן, מה פשר החלוקה וה"אפליה" הזו שבין המצרים לבין עמון ומואב?
בעל ספר 'החינוך' מבאר שאמנם המצרים ציערו אותנו, שיעבדו, השפילו ורמסו אותנו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. שהרי במשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.
בניגוד לעמון ומואב, להם היתה מדיניות רשמית וקבועה של אנטי-חסד. אצלם היה המעשה נבלה תמידית וקבועה בדיוק כמו בסדום ועמורה, ולא אירוע חד-פעמי. כל מהותו וטבעו של העמוני הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי המושתת כולו על חסד ונתינה, על עזרה לזולת ודאגה לחלש.
ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים למשל – אולם ישנן מציאויות שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולא נוכל לדור איתם בכפיפה אחת, ולו לרגע קל עד עולם. "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
