הודאה להקב"ה

ז, יב  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן

הפרק "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק) נאמר כיום כתחליף לקרבן תודה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".

מדוע כל אנשי הארץ צריכים להודות לקב"ה, הלא קרבן התודה מביאים רק יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים, מה הענין של ההודאה מצד אנשי הארץ האחרים שלא נעשה להם נס או הצלה? 

ענה רבי חיים קנייבסקי שליט"א עפ"י מעשה. לאחר שחרית, פרס יהודי מפה על השלחן וחילק לציבור המתפללים יין ומיני תרגימא. כשנשאל לפשר השמחה, השיב שאתמול כשחצה את הכביש פגע בו רכב, וב"ה יצא מהתאונה בריא ושלם. על הצלה זו הוא מודה ומודה לקב"ה ומשתף את הציבור בכך.

למחרת, יהודי אחר פרס מפה והעמיד כיבוד לציבור המתפללים. "מה קרה לך?" – שאלוהו – "האם גם בך פגע רכב"? "לא", ענה האיש. "אני שמח ומודה שמזה 20 שנה אני חוצה את אותו כביש, וב"ה אף פעם לא פגע בי רכב".

כך גם לעניננו – סיים רבי חיים. יהודי שהתרפא מחליו או שיצא מבית האסורים אומר "מזמור לתודה", ברור. אולם "כל הארץ", שאר אנשי העולם, צריכים "להריע לה'" ולהודות לו על כך שלא חלו ולא הוכנסו לבית האסורים…