דבר תורה, מאמר לפרשת שופטים – מדוע העלימה התורה את טעמיה

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (יז, טז-יז)

חז"ל אומרים: "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש…'" (סנהדרין כא ע"ב).

מימרא דומה מצינו במסכת שבת: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת יב ע"ב).

האם ר' ישמעאל, שהיה תנא לא האמין בכוח דברי חז"ל, עד שחווה זאת בעצמו?

מדוע נזקק לניסיון כדי להכיר בגדולתם?

מבאר הגר"א: בתחילה הסתירו חכמים את הטעם לגזרתם ("שמא יטה") וגילוהו ליחידים בלבד. רבי ישמעאל, שהיה בסוד הטעם, סבר שהבנת הסיבה תגן עליו מהנפילה. אולם משנכשל, הבין למפרע: "כמה גדולים דברי חכמים", שחכמתם העמוקה הנחתה אותם להסתיר את הטעם מהכלל, כדי שלא יבוא אדם להקל בגזירה מתוך ביטחון עצמי מופרז.

גילוי טעמי המצוות עלול לפתות את האדם לסמוך על סברתו ולהקל בסייגים, מתוך תחושה שחוקי הטבע והנפש אינם חלים עליו. מעשיהם של שלמה המלך ושל רבי ישמעאל מוכיחים שגזירות חכמים וציווי התורה עומדים מעל השכל האנושי המוגבל. הציות הנאמן לגדרים הוא המגן האמיתי על נפש האדם, דווקא במקומות שבהם הוא בטוח בחוכמתו יותר מכל.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור