דבר תורה לפרשת שופטים – ההבדל בין הרס של ייאוש לבניה של ביטחון

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (כ, יט)

מדוע אסרה התורה לכרות את עצי הפרי של עיר הנתונה במצור בדוקא?

רבנו עובדיה ספורנו מעמידנו על יסוד עמוק בנפש האדם ובתרבות הניצחון. דרכם של לוחמים שאינם בטוחים בנצחונם לנהוג כמשחיתים. מתוך חשש מכישלון ומתוך רצון להסב נזק מירבי לאויב בטרם נסיגה, הם כורתים כל עץ ומחריבים כל חלקה טובה. לעומתם, לוחמים הבטוחים שיצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה אינם פוגעים בעיר ובפירותיה, שהרי מבינים שכל נזק שיגרמו, לעצמם הם גורמים, משום שבסופו של דבר עתידים הם לישב בעיר ולאכול מפירותיה.

הוראת התורה "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ… כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל" נושאת בחובה מבט של ביטחון בהבטחה האלקית. התורה מבטיחה ללוחמי ישראל מראש שינצחו את אויביהם, יכבשו את ארצם ויזכו לאכול מפירותיה. על כן, השחתת עצי המאכל אינה רק הפסד חומרי, אלא גילוי של חוסר אמונה. לפיכך, מזהירה התורה: אל תנהגו מתוך ספק או ייאוש ואל תשחיתו את אילנות המאכל, למען לא תזיקו לעצמכם ולנחלתכם העתידית.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור