דבר תורה לפרשת כי תצא – לא יושבים מהצד

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (כב, ד)

מפסוק זה למדו חז"ל את מצוות פריקה וטעינה. מהמילים "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" מדייקים חז"ל שהחובה לסייע להקים את הבהמה חלה רק כשבעל הבהמה משתתף במלאכה. אך אם הבעלים יושב מהצד, אין הזולת מחויב לטעון או לפרוק עבורו.

ה'חפץ חיים' למד מהלכה זו יסוד חשוב בעבודת ה': הסיוע משמים מותנה בהשתדלות האדם. כדברי חז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה". כשאדם מתפלל "נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע" ובמקביל עושה מאמץ להיזהר בלשונו, הוא זוכה לסייעתא דשמיא. אך אם הוא עומד באפס מעשה ומצפה לנס, כיצד תתקבל תפילתו?

כיוצא בזה, אנו מבקשים בתפילה: "וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ". יש אנשים שמבקשים, אך אינם יושבים ללמוד. ה'חפץ חיים' המשיל זאת ללווה המבקש מחברו בהלואה סכום כסף. המלווה נענה בחיוב ואמר לו לבוא לקחת. אך הלווה התעצל ולא הגיע. היתכן שהמבקש יתרעם על חברו, על שלא הלווה לו?

כך גם בעבודת ה': הקב"ה נענה לתפילה ואומר: שב, פתח ספר ואאיר את עיניך. אך מי שלא עושה כך, נותר בתפילת שווא, מן השפה ולחוץ.

עזרה משמים אינה מחליפה את המאמץ האנושי, אלא מצטרפת אליו. התפילה אינה מטה קסמים המבטל את צורך העמל, אלא הזמנה לשותפות פעילה בין האדם לבוראו. הציווי "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" מלמד שהקב"ה נחלץ לעזרת האדם ומסייע בידו רק כשהאדם פועל "עִמּוֹ" ועושה את הצעד הראשון.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור