דבר תורה לפרשת וירא – שורשים שאינם נעקרים – עוצמתו של חינוך איכותי

פרשתנו מפגישה אותנו עם דמותו המורכבת של לוט. בעת פרידתו מאברהם, בפרשה הקודמת נאמר: "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (יג, יא) דקדק הנצי"ב מוולוז'ין בלשון הפסוק והסביר שאין זו פרידה גיאוגרפית בלבד, אלא ניתוק רוחני עמוק, כדברי חז"ל שהסיע עצמו מקדמונו של עולם ובחר להשתקע בסדום המושחתת.

למרות ההתנתקות מאברהם ודרכו הרוחנית, לצד החיבור לאנשי סדום, שעליהם נאמר 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד', ברגע המבחן בשער סדום, למראה האורחים, מתעורר בלוט הניצוץ שנזרע בבית דודו. במסירות נפש עילאית ובניגוד מוחלט לחוקי העיר האכזריים, הוא קם לקראתם, משתחווה, מפציר בהם בלשון תחנונים וטורח בעצמו בהכנת המצות. כפי שביאר הרש"ר הירש, לוט פעל בבדידות, ללא סיוע מבני ביתו, שהושפעו מאווירת הניכור הסדומית.

כיצד יתכן מהפך שכזה? חז"ל ביארו: "ולפי שנתחבר לוט לאברהם למד הכנסת אורחין" (מדרש תנחומא). החינוך השורשי והדוגמה האישית שספג בנעוריו בצילו של אברהם אבינו חילחלו עמוק לנבכי נפשו, עד שגם תהומותיה של סדום לא יכלו למחקם.

לוט לא למד על הכנסת אורחים מספרי מוסר, אלא ראה במו עיניו את מסירותו של אברהם להכנסת אורחים. דוגמה אישית חיה פועלת על נפש הילד, בעוצמה ששום הטפה מילולית אינה יכולה להשתוות לה. זהו כוחה המיוחד של "גרסא דינקותא": זרעי המידות הטובות והאמונה הנטמנים בליבו של הילד אינם הולכים לאיבוד לעולם.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6