דבר תורה לפרשת וירא – רגע אחד של נצח

רבי שמעון שוואב סיפר שבהיותו אברך צעיר זכה להיכנס למעונו של ה'חפץ חיים', שפנה אליו בשאלה ישירה: האם אתה כהן או ישראל? השיב לו רבי שמעון: אני ישראל.

נענה ה'חפץ חיים' ואמר: ואילו אני כהן, והמשיך ושאל: היודע אתה מהי הנפקא מינה, שאני כהן ואתה ישראל? כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, יעלו המוני בית ישראל לירושלים עיר הקודש. כל אחד ירצה להיכנס לחצרות בית ה', להקריב קרבנות ולהשתתף בעבודת המקדש. כולנו כאחד נרוץ לעבר השערים. אך בפתחי העזרה יעמדו שוערים ויבדקו את הנכנסים, ואז יבדילו בינינו: בפני ייפתח השער וירשו לי להיכנס פנימה, ואילו אתה תידרש להישאר בחוץ.

המשיך ה'חפץ חיים' וביאר: וכל כך למה? משום שלפני למעלה משלושת אלפים שנה, עמד משה רבנו בשער המחנה וקרא בקול גדול: 'מִי לַה' אֵלָי'. אבות אבותי, בני שבט לוי, הזדרזו לקול הקריאה והתייצבו בנאמנות לצידו, ואילו אבותיך השתהו ולא נענו לקריאה. כגמול לאותה התייצבות של זריזות, זכו אבותי לעמוד לשרת בקודש ונטלו את כתר הכהונה לדורות עולם.

חתם ה'חפץ חיים' את דבריו בנעימות: ולשם מה מספר אני לך כל זאת? דע לך, שלכל אדם ישנם עיתות וזמנים בימי חייו שבהם מהדהדת בקרבו בת קול פנימית המכריזה: 'מי לה' אלי'. כשתשמע ביום מן הימים קריאה פנימית זו, הזדרז ואל תעמוד! אל תחזור על משגתם של אותם שהפסידו לדורות עולם נחלה נשגבה, שיכלו לקנותה בשעה אחת של התגברות. אילו היו נחלצים אז באותה שעה, היו זוכים גם הם לעבודת הקודש פנימה. לכן, לשמע הקריאה רוץ, ואל תחמיץ את השעה.

דבריו המרטיטים של ה'חפץ חיים' מציבים אספקלריה מאירה מול עינינו, ומלמדים שהמרחק בין קניית עולמות לנצח לבין החמצה צורבת, תלוי כולו בנכונות לפעול ברגע המבחן.

 

זריזותו של אברהם אבינו

על עוצם מידת הזריזות של אברהם אבינו קוראים אנו בפרשתנו בכמה מאורעות שונים. המשותף לכולם – זריזות מופלאה הנובעת מעומק האמונה בבורא עולם ומחשק פנימי לעבדו בלבב שלם. כבר בפתח הפרשה, כשמבחין אברהם בשלושת האנשים (שבאותה שעה טרם נודע לו שהם מלאכי השרת), מעידה התורה: "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (יח, ב). מכאן סמכו חז"ל את היסוד הגדול: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז ע"א), וכפי שביאר רש"י בפרשתנו: שהיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

מידה נעלה זו חוזרת ומתגלה ביתר שאת במעשה האירוח עצמו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". ועל כך אמרו במדרש: "מלמד שמעשה הצדיקים במהירות".

וביאר הרמב"ן: "וטעם 'ואל הבקר רץ אברהם', להגיד רוב חשקו בנדיבות, כי האדם הגדול אשר היו בביתו 318 איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו". הרי לנו דוגמה מוחשית מאבי האומה, שהתאמץ בכל כוחו לעסוק במצוות גמילות חסדים בגופו ובזריזות עצומה, מבלי להטיל את המלאכה על משרתיו.

 

זריזות של התבטלות, בגירוש ישמעאל

גם בהמשך הפרשה אנו פוגשים בזריזותו המופלגת של אברהם לעשיית רצון קונו. לאחר שנאמר לו מפי הגבורה: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (כא, יב), קם אברהם בזריזות למלא את דבר ה', על אף הכאב העמוק שליווה את גירוש בנו. וכך נאמר בפסוק הבא: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם" , כדברי מדרש שכל טוב: "זירז עצמו לקיים מה שאמר לו הקב"ה". והאיר על כך רבי מאיר רובמן, בספרו 'זיכרון מאיר': גם אילו היה אברהם משהה מעט את הגירוש, לא היה בכך משום עבירה על הציווי, שהרי לא נקצב לו זמן מוגדר לביצועו. אולם אברהם לימד אותנו פרק בעבודת ה', שאין להתמהמה כשהקב"ה מצווה, גם אם לא נמסר לו לוח זמנים לקיום הציווי. ולכן מיד "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם…".

 

מהותה ומעלתה של מידת הזריזות

למראית עין, נדמה שמעלת הזריזות נמדדת בעיקר בתוצאה המעשית, שהזריז מספיק יותר ומנצל את עתותיו. אולם מעיון במקורות חז"ל עולה שעיקר שבחה של הזריזות טמון בעצם קיום המצווה ובצורתה. מידת הזריזות הינה נדבך הכרחי ושלב מרומם בעבודת ה'. לא בכדי סידר אותה התנא רבי פנחס בן יאיר בברייתא הידועה (עבודה זרה כ ע"ב) מיד לאחר הזהירות, משום שהיא המביאה לידי נקיות. בכוחה של הזריזות להכריע את פיתויי היצר והכבדות של הגוף, לחבר את האדם לדבקות בבוראו, ולהוות ביטוי חי ללהט הלב הפנימי בעבודת הקודש.

יסוד זה מבואר בדברי רבנו הרמח"ל, שייחד את שער הזריזות (פרק ו' במסילת ישרים) והעמידו כהמשך ישיר למידת הזהירות. וכך פתח בדבריו: "וענינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל (פסחים ד ע"א): 'זריזים מקדימים למצוות'. וזה, כי כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר ולהימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, ישאר נעור וריק מהם בודאי".

 

שורשי הזריזות – בין להט פנימי לחשבון צרוף

את שיאה של מידה זו אנו פוגשים בסוף הפרשה, בעשירי שבניסיונות, ניסיון העקידה. גם כאן נאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (כב, ג), ודרשו חז"ל (בראשית רבה נה, ח): "אמר רשב"י: וכי לא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה". אברהם אבינו לא הניח לעבדיו לחבוש את חמורו, אלא עשה זאת בעצמו מרוב חיבוב מצווה. וביאר ה'אור החיים', שמיד לאחר שהתגלה אליו השי"ת בלילה, השכים ויצא לדרכו באשמורת הבוקר בלא שום שהות. אברהם ידע שזמן הקרבת קרבנות כשר רק ביום, ומתוך שלא נתגלה לו המקום מראש, הקדים לצאת בעוד יום, כדי שאם יזדמן לו המקום, יוכל להקריב מיד ולא יחמיץ את השעה הכשרה.

שורשיה של זריזות זו נטועים עוד בפרשת לך לך. כששמע אברהם שלוט בן אחיו נשבה, נאמר: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (יד, יד), ותרגם אונקלוס: "וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי". וכן במצוות המילה, חתמה התורה: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ" (יז, כו). ודקדק הרמב"ן: "ואין טעם נימול אברהם, שנימול הוא בתחילה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו כי כן כתוב (לעיל פסוק כג) 'ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו' ואחרי כן 'ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו'. והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו… ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו ולא היה יכול להשתדל במילתם".

ביאר המשגיח רבי חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים': המתנתו של אברהם במילת עצמו אינה סותרת חלילה את מידת זריזותו, אלא אדרבה, מגלה את מהותה האמיתית. זריזות אמיתית יונקת מתוך התלהבות פנימית להתקרב אל ה', והיא המביאה לידי דיוק מופתי בעבודתו יתברך. אילו היה אברהם מזדרז למול את עצמו תחילה מתוך פזיזות, היה נבצר ממנו למול את אנשי ביתו.

בכך גילה אברהם אבינו את רום מעלתה של הזריזות: אין היא חיפזון עיוור, אלא מידה הנמדדת בשיקול דעת תורני טהור. לפעול במלוא המרץ היכן שנחוצה הזריזות, ולהימנע מפעולה כאשר היא עלולה לפגוע בשלמות רצון הבורא. מידת הזריזות היא השער שדרכו פורץ האדם מההרגל והכבדות אל מדרגת עובד ה' בשמחה ובחשק. זו קריאה נצחית המהדהדת בכל דור: הזמן קצר, המלאכה מרובה, ורגע אחד של התגברות עשוי להאיר לדורי דורות.

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]

 

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת וירא, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור

 

לעיון ב'טעמו וראו' לפרשת וירא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=17381

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]