דבר תורה לפרשת בראשית – מנפילה לבנין – כוחה של תקומה

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (ג, כ)

מדוע בחר אדם הראשון להעניק שם לאשתו דווקא בנקודת זמן זו, בעיצומו של המשבר, מיד לאחר חטא עץ הדעת?

מבאר ר' שמשון רפאל הירש יסוד חשוב לחיינו: כעונש על חטא האכילה מעץ הדעת נגזרה מיתה על האדם. במישור הטבעי, יכל היה האדם להיגרר לתרעומת ולכעס כלפי רעייתו, על חלקה בכישלון, באכילת הפרי ובגירוש מגן עדן.

במקום זאת, התעלה אדם ובחר לכנותה בשם המבטא את ייעודה הנבחר והמיוחד – הענקת חיים לעולם, כפי שנרמז בשם 'חַוָּה'. בקריאת שם זה הציב אדם הכרזה איתנה: אמנם נגזר על הפרט לסיים את חייו עלי אדמות, אך מפעל החיים והאנושות כולה יוסיפו להתקיים ולהתפתח. דווקא מתוך תהומות הנפילה, נשאה קריאת השם משמעות של תקומה ונחמה.

יסוד מוסרי ואמוני הנחיל לנו אדם הראשון לדורות. כשאדם נכשל בדרכו, אסור לו לשקוע במצולות הייאוש ולהאשים את סביבתו או להתבוסס בכישלון. עליו לאזור כוח, להתעודד ולפלס נתיב חדש אל עבר הבנין והתיקון.

והיכן מצינו גילוי מוחשי להנהגה מיוחדת זו? דווקא ברגע השפל העמוק ביותר, כשהתקללו וננעלו שערי גן עדן. שם בחר אדם לנסוך תקווה ולהעניק לאשתו שם רווי תוחלת: "חַוָּה", בנימוק המרומם: "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי".

בקריאת שם זו טמונה אמירה נצחית ומהדהדת: העבר חלף, ואין תכלית בבכי מתמיד על מה שחרב. חובת השעה היא לטעת חיים, להמשיך את השושלת ולפעול לתיקון. אדם הראשון הסיט את מבטו מהאבל על השבר אל עמל היצירה, ומזיכרון הכישלון – אל תקוות העתיד.

זו דרך התורה הראויה לכל יהודי: גם בשעת משבר ונפילה, לא ירפו ידיו. אלא יקום, יפיק את הלקח הנחוץ, וימשיך לפסוע קדימה בעוז, בבניין ובאמונה שלמה.

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6