דברי תורה לפרשת ראה – גליון תורתך שאלתי מס' 251 לפרשת ראה תשפ"ו

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה פתחה בלשון יחיד 'ראה' וסיימה בלשון רבים 'לפניכם'?

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה פנה בראש ובראשונה אל משה רבנו בלשון יחיד: 'רְאֵה', התבונן אתה המנהיג והמעביר את הדברים, כי 'אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיהֶם הַיּוֹם' את הברכה והקללה עבור כלל בני ישראל.

הגר"א: המילה 'לִפְנֵיכֶם' מלמדת שהתורה ניתנה לכולם. הברכה מוצגת בפני הציבור כולו בשווה. עם זאת, התורה מחדדת 'רְאֵה' בלשון יחיד, מפני שבסופו של דבר, חופש הבחירה והאחריות למעשים מוטלים על כתפיו של כל אדם ואדם באופן פרטני.

רבי מנחם מנדל מקוצק: ישנו הבדל יסודי בין נתינה לראיה: נתינה – נותנים לכולם במידה שווה, ולכן נכתב בלשון רבים. לעומת ראיה – שכל אחד רואה באופן שונה. אדם כמות שהוא, כך הוא רואה. כל אדם מביט במציאות באמצעות המשקפיים של אישיותו, מידותיו ומצבו הרוחני.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה הוסיפה את המילה 'הַיּוֹם'?

מבאר המלבי"ם שלעיתים אנחנו נוטים לחשוב שהשכר, הברכה או העונש שמורים רק ל'עולם הבא' או לעתיד הרחוק. במילה 'הַיּוֹם' מדגישה התורה שהברכה והקללה אינן תיאוריה עתידית, אלא מציאות מוחשית, כאן ועכשיו.

לכן נאמר בלשון ראיה 'רְאֵה', ללמדנו שתוצאות הבחירה שלנו ניכרות בתוך חיי היומיום שלנו. כל בחירה בטוב מביאה עימה אור וברכה.

הבחירה הרוחנית שלנו אינה הבטחה עתידית. בכל יום מחדש ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן סביבנו, לראות את הברכה שבבחירה הנכונה, ולחיות חיים מלאי אור ומשמעות, היום.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל… (יא, כז)

מעשה שהאדמו"ר מצאנז ראה יהודי המתפלל בקרן זווית ואומר את ברכות השחר בבלחש. ניגש אליו הרבי ורמז לו פשט מתחילת פרשתנו, מהפסוק "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". 'אֶת הַבְּרָכָה' – מדובר בברכות שתיקנו חז"ל לומר בכל יום. כיצד יש לאמרן? 'אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ' – בקול רם וברור, באופן שאחרים ישמעו ויענו 'אמן'.

הוסיף הרבי וביאר: 'אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם', שכן זיכוי הזולת בעניית אמן הינו חלק בלתי נפרד מגוף המצווה. כשאדם מברך בקול, הוא הופך מצווה יחידאית לאלומת אור המאירה לסביבתו כולה, ומחבר עוד יהודי לברכה ולמקור השפע.

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם (יד, א)

מובא בשמו של הסבא מקלם יסוד בעבודת ה'. הדימוי של עם ישראל לבנים של הקב"ה הוא רק בדרך משל. מצד האמת והעצם, אהבת הקב"ה לכל אחד ואחד מאיתנו גדולה ועצומה ללא ערוך מכל אהבה אנושית שנוכל לדמיין, ואין לה כל שיעור ומידה.

מדוע, אם כן, נקטה התורה בלשון "בנים"? "דיברה תורה כלשון בני אדם" כדי לסבר את האוזן. בעולמנו הגשמי והמוגבל, אהבת אב לבנו מייצגת את דרגת האהבה הגבוהה והחזקה ביותר. אולם כשם שהגוף והעולם הזה מוגבלים, כך גם השיא האנושי נותר מוגבל במושגיו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, הקב"ה אינו מוגבל, וכך בדיוק אהבתו לכל יחיד ויחיד מישראל: אהבה ללא תנאי, ללא קץ וללא גבול. התבוננות ביסוד זה מעניקה לאדם עוצמה נפשית, שמחה וביטחון ביודעו שהוא עטוף תמיד באהבה אלוקית אינסופית.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם… (יד, כד)

לאחר שכתוב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע נכתב שוב "כי ירחק ממך המקום"?

בספר 'דברי אברהם' מבחין בין שני סוגים של קושי בדרך: הסוג הראשון, עומס המשא: כשאדם נושא משא כבד, גם דרך קצרה נדמית כארוכה ובלתי אפשרית. כנגד סוג זה אמרה התורה: "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ", הדרך נעשית "רבה" וקשה לא מהמרחק הפיזי, אלא מרוב טובו של הקב"ה שהשפיע עלינו תבואה מרובה, עד שאיננו יכולים לשאת אותה בעצמנו.

הסוג השני, המרחק הפיזי: גם כשאדם צועד ללא משא כבד, עצם הדרך הארוכה יוצרת קושי וטרחה. כנגד זה הוסיפה התורה: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם", כפשוטו, שהמרחק כשלעצמו רב.

 

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַָה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (טז, טו) 

מה באה התורה למעט במילים 'והיית אך שמח'?

בספר 'אפיריון' ביאר יסוד חשוב בעבודת הנפש: המילה "אך" באה להגדיר את אופיה של השמחה הנדרשת מאיתנו. השמחה האמיתית של החג היא התעלות הרוח, ולא שמחה של גילויי הוללות וקלות ראש.

המילה "אך" מלמדת שהשמחה הראויה היא שמחה מזוקקת, "אך שמח", ולא שמחה המעורבת בשחוק וסכלות. זו שמחת מצווה המביאה לידי קרבת אלוקים ויישוב הדעת, שבה הלב מלא שיר והראש נותר מרומם.

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ… בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים (יג, ז) 

התורה מדגישה שהמסית לעבודה זרה פועל דווקא "בסתר". מדוע? מעמיד רבי חיים שמואלביץ יסוד המלמד מהו 'אבחון עצמי'. המסית פועל בסתר, משום שמידת ההסתר היא טבעו המובהק של החטא.

מכאן, שבכל עת שעולה בלב האדם ספק לגבי מעשה מסוים, האם מדובר בדבר מצווה, או בפיתוי של היצר, עליו לערוך בדיקה פנימית פשוטה: האם הוא מבקש לבצע את הדבר בסתר, באין רואה, מתוך בושה ומורא מעיני בני אדם. אם התשובה חיובית, הרי זהו סימן מובהק שאין זו מצווה, אלא עבירה המוסווה בתחכום.

מעשה שמקורו בקדושה אינו נזקק למחבואים ולמחשכים. מעשה הטעון הסתרה והשתלבות בחשיכה מסגיר בעצם הנהגתו את היותו מנוגד לרוח התורה. התבוננות זו מעניקה לאדם כלי מעשי לבירור המניעים החבויים ביותר בלבו.