כא, ו … וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם
מדוע רוצעים את אזנו רק לאחר 6 שנים, ולא כשמכר עצמו לעבד?
אדם שמצבו טוב, אך לאט מתגלים סימני כניעה ליצה"ר, נתון בסכנה גדולה, כיון שבקיעים אלו עלולים להתרחב ולגדול, גם אם לא נראה כעת. לעומתו, אדם שכבר התרחק לגמרי מהטוב והידרדר לדיוטא התחתונה, אך בנפשו מנצנצים הרהורי תשובה, ומתחיל להלחם ביצה"ר מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה יצליח לעלות מעלה, גם אם כלפי חוץ נראה עדיין בשפלותו.
בישיבת 'קלם' אמרו שאדם שתפילותיו בלי כוונה ומתחזק לכוון בתפילה נעלה מזה שרגיל לכוון בתפילה והחל להתרפות, גם אם רק בכמה תיבות, על אף שמתפלל כל תפילתו בכונה. הראשון עולה והשני יורד. אדם שמידרדר ויורד לא ניתן לדבר אליו ואין עצה עבורו, כי היצר ימשיך את ירידתו. לעומתו מי שכבר שקוע ומתבוסס ברע יש מקום לדבר ולהשפיע עליו שיחזור למוטב.
כשנמכר לעבד החלה ירידתו ועל כן רציעת האוזן לא היתה מועילה לתקנו. התורה אמרה לרצוע אותו רק לאחר 6 שנים, כשכולו שקוע ברע, עד שנשא שפחה ואמר "אהבתי את אדוני". זה הזמן שניתן לדבר ולהשפיע עליו, בראותו את שפלותו, יתכן שיתעורר להציל עצמו משחת.
