גליון תורתך שאלתי ראה תשפ"ג

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע הדגישה התורה את המילה 'הַיּוֹם'?

מלבי"ם: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם', נותן לפניכם דבר גלוי, ולא לאחר זמן, אלא היום. הגמול והעונש הוא דבר שנראה בעיניהם ועליו כתב הקב"ה 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'.

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר (יב, כ)

מדוע פתחה התורה בהקדמה 'כי ירחיב…'?

רש"י: "למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר".

אלשיך: "יאמר גדולתו יתברך, כי ראה כי זה דרך האיש ללכת שובב בדרך לבו, על כן דרכיו ראה ויתר טרם יעשנו באיסור. והוא, כי הנה זה דרכו של היצר הרע שקו לקו, מעט מעט כלה גרש יגרש את האדם מדרך ה'…".

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ (יד, א-ב)

מה הקשר בין שני הפסוקים?

הנצי"ב מוולוז'ין: "נתן המקרא שני טעמים על איסור גדידה בכלי וקרחה ביד על מת: א. משום 'כי עם קדוש אתה…', פרוש ומובדל לגבוה, וא"כ יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר"ל רצון הקב"ה הוא לכבודו יתברך, או לכפרת עוון של החי שהוא גם כן כבוד ה' ורצונו, וראוי למי שמובדל לה' שיבטל צערו מפני רצון ה'".

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (יד, כב)

דרשו חז"ל את כפל הלשון 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר': 'עשר בשביל שתתעשר' (שבת קיט ע"א), כפי שכתוב בספר מלאכי "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די", שאמרו על כך חז"ל: 'עד שיבלו שפתותיכם מלומר די' (תענית דף ט).

והרי מצינו שיש רבים שמדקדקים במצוות ומפרישים מעשרות, ואינם עשירים?

שיטת הראב"ד, כפי שמובא ברבינו בחיי, שבמילים 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' שתי אותיות ש' כתובות בפסוק בשין שמאלית. אין הכוונה שע"י המעשרות יתעשר הנותן, אלא 'עַשֵּׂר' בכדי ש'תְּעַשֵּׂר' – תמשיך לעשר ממנו שנים רבות, זהו העושר. אם תעשר, תזכה לאריכות ימים ולעושר, יהיה לך ממה לעשר עוד ועוד.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם… (יד, כד)

לאחר שנכתב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע שבה התורה וכתבה 'כי ירחק ממך המקום'?

דברי אברהם: יש 2 סוגי ריבוי הדרך. יש אנשים שצריכים לשאת משא כבד, ואז גם דרך קצרה נראית להם כארוכה ובלתי אפשרית, ולעומתם יש שכמעט אין להם משא ובכל זאת המרחק עבורם נראה כמרחק גדול.

כנגד שני סוגים אלו כתבה התורה 'וכי ירבה ממך הדרך', שהתברך היהודי בתבואה רבה שהמעשר ממנה כה רב, עד 'כי לא תוכל שאתו', או כפשוטו שהדרך עצמה רחוקה 'כי ירחק ממך המקום'.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' (טו, ד)

רש"י: "ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון'? אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום – אביונים בכם".

האם אביונות תלויה אם עושים רצונו של מקום או לא, והרי רואים צדיקים אביונים?

רבי ברוך אפשטיין: חז"ל (אבות פ"ד מ"א) אמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו". המקבל את מצבו החומרי בשמחה נקרא 'עשיר' גם אם אין לו ממון גשמי, לעומת מי שאינו שמח בחלקו, שגם אם יש לו ממון רב לא נקרא עשיר.

'עני' מבקש לעצמו די מחסורו, ואילו 'אביון' מתאווה תמיד לדברים שמעל השגותיו. ביאור דברי רש"י: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום – אביונים באחרים ולא בכם", יען כי העושה רצונו של מקום זוכה לשמוח בחלקו.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, י)

הנתינה היא "מעשה טכני", איך ניתן לצוות "ולא ירע לבבך"?

כלי חמדה: התורה נותנת עצה לאדם קמצן, "להתחיל בקטן". תחילה 'נתון', לעני משהו סמלי. זה משחרר מהלב קצת מהקמצנות. בשלב הבא: 'תתן לו', עוד משהו קטן. ככל שיתרגל לתת עוד, יגלה שהקמצנות נעלמת. בהמשך 'ולא ירע לבבך', סופו של "קורס האימון האישי" יהיה 'בתתך לו'. ומובטח 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך', הברכה תשרה במעשי ידיו.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַָה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (טז, טו) 

מה מיעטה התורה במילים 'והיית אך שמח'?

אפיריון: כוונת התורה במילים ״והיית אך שמח״ להדגיש שאדם יקפיד שיהיה רק שמח, ללא הוללות וסכלות.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל… (יא, כז)

האדמו"ר מצאנז ראה יהודי שאמר את ברכות השחר בלחש.

רמז לו, שבתורה כתוב "את הברכה" – את הברכות שאנו אומרים בכל יום, "אשר תשמעו", שישמעו ושיכולים לענות אמן, "אל מצות ה' אלקיכם" שייך גם למצוות.