גליון מס' 134 – תורתך שאלתי – לפרשת בהר תשפ"ד
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר (כה, א)
היכן ומתי נאמרו הדברים שבפרשה זו?
אבן עזרא: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני. ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת 'ואלה המשפטים', והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ, והזכיר בתחילה פירוש השבתות".
בכור שור: "כל הפרשיות כולן של מעלה מראש הספר עד כאן נאמרו מאהל מועד, וכולה שייכי באהל מועד. הקרבנות הטהורות והטמאות, שצריכין ליזהר מליכנס ומלאכול בקודש בטומאה, כגון זבים ומצורעים ובעלי קריים ויולדות ומלואים וכל העניין. אבל אלו שני הפרשיות – בהר סיני, ואם בחקותי לא שייכי כל כך לאהל מועד ולא לכהנים ונאמרו בהר סיני".
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (כה, ב)
רש"י: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.
מדוע נבחרה דוקא מצות שמיטה להורות שהמצוות ניתנו בסיני?
כדי לקיים מצוות שמיטה צריך האדם חיזוק גדול מאוד בהשגחה פרטית, שהרי נדרש ממנו לעזוב את שדהו ומקור פרנסתו לשנה תמימה, ועלול הוא לחשוב לעצמו חלילה 'מי אני שהקב"ה ידאג לי באופן פרטי לפרנסתי למעלה מדרך הטבע'.
כמו כן, עלול הוא לחשוב מרוב קושי הניסיון, שהקב"ה חלילה יעלים עין ממנו, אם לא יתגבר על יצרו ויעבוד שדהו בשמיטה. לכן הקדימה תורה לומר יסוד – התורה ניתנה על הר סיני. יסוד זה מלמדנו שאין מקום המנותק מהשראת השכינה בעולם.
הקב"ה השרה שכינתו בגילוי של מתן תורה גם על הר קטן ונידח במדבר.
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (כה, ב)
מדוע ציוותה התורה על השמיטה?
בכור שור: "מאי טעמא דשביעית? זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא, וכן הוא אומר: 'כי לי הארץ'".
חזקוני: "שבת לה' – סימן שהקרקע שלי שהיא שובתת לשמי".
רבינו בחיי: "שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית, ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה".
וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי… וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח (כה, יח)
רש"י: בעוון שמיטה ישראל גלו שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה", 70 שנות גלות בבל כנגד 70 שמיטות שביטלו.
מדוע מצות שמיטה כה חמורה שבגלל חילולה ישראל גולים?
מסופר במדרש ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: כיצד אלוקיכם מוריד גשמים בשבת, הלא הוא מעביר בכך מרשות לרשות? השיבו רבי עקיבא: כל העולם הוא כחצירו של הקב"ה, ולכן הכל רשות אחת לפניו.
הקשו המפרשים: הלא חז"ל דרשו ש'כשחרב ביהמ"ק השליך הקב"ה גט פיטורין לישראל'. אם כל העולם הוא כחצרו של הקב"ה, מה מועיל הגט, הלא "זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו, אינה מגורשת" (גיטין עז.)?
ותירצו, שהקב"ה הקנה לישראל מקום בתוך 'חצרו' – ארץ ישראל, ולשם זרק את הגט.
אם עם ישראל היו שומרים את השמיטה, לא היתה הארץ נקנית לישראל, מפני שע"י השמיטה היו מוכיחים שהארץ שייכת להקב"ה, ואין צורך ב'גט' ולא היו גולים. אך כיון שישראל התרשלו בשמירת השמיטה, הראו בכך שכביכול הם אדוני הארץ, ולכן ה"גט" שנזרק אליהם חל, ויצאו לגלות.
לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ (כה, מג)
רש"י: אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה ואינך צריך, עדור לי תחת הגפן עד שאבוא…
מדוע נאסר לצוות לעשות עבודות שלא לצורך, אם העבד אינו יודע מכך?
חידש ר' חיים שמואלביץ חידוש עצום בדרכי הנהגת האדם. איסור עבודת פרך בעבד עברי אינה אזהרה רק מפני עבודה קשה, אלא איסור על עבודה מיותרת שאין האדון זקוק לה, משום שיש בכך זלזול בכבוד העבד העברי.
זה פסול משום שהאדון מסתכל על העבד כבזוי ומושפל, במקום לכבד אותו ולהחשיבו. האדון בלבו פנימה יודע שאינו צריך לעבודה זו, והרי הוא מזלזל בעבדו בלבו, ואף דבר זה אסרה תורה, כי חייב האדון לכבד את עבדו העברי ולהחשיבו אף בתוככי לבו.
יש כאן מסר חשוב לגבינו, בחשיבות הענקת כבוד לכל אדם.
משמעותה של ההשבתה בשנת השמיטה
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (כה, ז)
משל לשני שותפים שחילקו ביניהם את תפקידי בית המסחר שלהם: האחד אחראי לייבא סחורה, לארוז אותה ולסדר את בית המסחר, ורעהו מביא לקוחות, משכנע אותם לרכוש ומנהל מו"מ. שניהם התנצחו קבוע מי תורם יותר להצלחת המסחר. ואיזה תפקיד מבין השניים לא יוכל למלא אחד מן השותפים אם רעהו ייעדר לפתע. (משל זה מובא ב'שער בת רבים').
הנמשל, כביכול אומר הקב"ה לעם ישראל: אל תחשבו שיש בינינו שותפות שווה, שאתם עושים השתדלות, חורשים וזורעים, ואני מוריד טל ומטר, וגורם לתבואה לצמוח ואח"כ אתם קוצרים אותה ומתפרנסים.
לכן מדי שמיטה בשנה השביעית תשביתו את עבודת האדמה, או אז תראו שבתבואה שתגדל מאליה בשביעית, תהיה ברכה כה רבה, עד שאפילו "לחיה אשר בארצך", האוכלת כל הזמן קש ותבן, "תהיה כל תבואתה לאכול". ותבינו שאני הוא העושה ויוצר הכל, והשתדלותכם היא למען הלבשת הנס בטבע גרידא.
