גליון תורתך שאלתי – פנחס תשפ"ג

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה, יא)

מדוע התורה ייחסה את פנחס? בפרט לאחר שכתבה בסוף פרשת בלק 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן'?

ריב"א: "נראה לי שלכך יחסו אחר האב, שלא תאמר: אמו גיורת היתה, שהיתה מבנות פוטיאל וגיורת אסורה לכהן, ואם כן היה חלל. לפיכך הוצרך ליחסו".

בְּקַנְאוֹ אֶת  קִנְאָתִי בְּתוֹכָם (כה, יא)

מה מלמדת התורה במילה 'בְּתוֹכָם'?

כלי יקר: "'קנאתי בהם' לא נאמר, אלא 'בְּתוֹכָם', לימד על כל קידוש ה' שצריך להיות בתוך בני ישראל דוקא, וכמו שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב)".

 לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם (כה, יב)

מה ביאורה של האמירה?

הכתב והקבלה: "רבי יונתן בן עוזיאל תרגם 'אמר ליה', כי היה ראוי אמור לו. ולי נראה שאין מילת אמור לשון הוצאת דברים בפה, כי אם לשון התנשאות ורוממות, כמו 'האמירך היום'… לפי שפנחס היה מבוזה מצד היותו בן בתו של פוטיאל שהיה עובד גלולים, ולסיבת מעשה הנפלא שכרו אתו להתרומם למעלת כהונה, לזה אמר תחילה בדרך כלל, 'לָכֵן אֱמֹר'".

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כו, ב)

מדוע היה צורך למנותם כעת שוב?

כלי יקר: צורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאף על פי שנפלו עשרים וארבעה אלף מכל מקום נשארו ששים ריבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כי אם כשיש ששים ריבוא כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כי אם הרואה ששים ריבוא (ברכות נח א) על כן בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף (כז, א)

רבי משה פינשטיין: שבחו של אדם גדול אם משיג מעלה או מחדש משהו מיוחד מכח עצמו, ולא בזכות תכונה שירש או למד מאבותיו. מפסוק זה לומדים ששבחן של בנות צלפחד היה שחיבבו את הארץ כמו יוסף זקנן. רואים מכאן שיש מעלה גדולה יותר כשאדם עושה מחמת שלומד מאבותיו מאשר מי שעושה מעצמו, כיון שהעושה מעצמו מסתפק בעצם עשיית המעשה, וחש שכביכול כבר יצא ידי חובה. לעומתו זה שלומד מאבותיו, אינו מסתפק במעשה עצמו, שכן חש הוא כמחוייב לעשותו, על כן הוא מוסיף בו חביבות יתירה והנאה מושלמת והרי זה מעשה מושלם יותר.

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת (כז, ג)

מה היתה כוונתן במילים 'כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת'?

חזקוני: "ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש".

רבי חיים פלטיאל: "כלומר הרוג בית דין היה, והרוגי בי"ד נכסיהן ליורשין ולפיכך שאלו בנותיו נחלה".

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כז, יט)

מה ענין ציווי זה, וכי יש דבר שהוא לא ידע מהנהגת משה?

רבי אליהו שווי: שלכל תקופה יש דרכי הנהגה ונסיונות משלה. אלמלא הציווי המפורש, יתכן שיהושע היה חושב שעליו לשנות את ההנהגה בהנהגה ההולמת את דורו, שהיא הנהגה אחרת מזו של משה רבינו.

מסיבה זו ציווה הקב"ה את משה רבינו שיתן מהודו על יהושע לעיני כל ישראל, להורות שימשיך להנהיג בדיוק כפי שהנהיג הוא, כלומר, באותה דרך שבה נהג משה, ולזה צריך ציווי מיוחד.

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה (כח, ט)

הדר זקנים: "כל מעשים של שבת כפולים: שירו כפול – 'מזמור שיר ליום השבת'. תענוגו כפול – 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'. עונשו כפול – 'מחלליה מות יומת'. לחמו כפול – 'לחם משנה'. קרבנותיו כפולים – 'שני כבשים'. וזהו שאנחנו אומרים 'ותצונו ה' אלהינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי לו'".

וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם (כט, ב)

מדוע בכל קרבנות הרגלים כתוב 'והקרבתם', ואילו בר"ה כתוב 'ועשיתם'?

רבי חיים פלטיאל: "הקב"ה אמר: כיון שנכנסתם לפני בר"ה לדין ויצאתם מלפני בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה".

 

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח… וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ג-ה)

מדוע הדגישו 'אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח'?

ומדוע משה הקריב את משפטן לפני ה'?

חידושי הרי"ם: בנות צלפחד חשבו שאולי יוכלו להחניף למשה כשיאמרו לו 'אבינו מת במדבר והוא לא היה… בעדת קרח', כלומר הוא רצה שאהרן יהיה הכהן גדול והיה נגד קרח, אולם 'בחטאו מת'.

כששמע משה רבינו את דבריהן החליט לא להורות דין זה, מחשש שאולי יהיה חשש קטן של נגיעה או חנופה, ולכן מיד 'ויקרב משה את משפטן לפני ה".