גליון תורתך שאלתי מס' 250 – עקב תשפ"ו

וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ (ז, יב)

מדוע משתמע שהירושה באה בזכות 'צדקתך', על ששמעתם בקולו, הרי להלן כתוב 'לֹא בְצִדְקָתְךָ… אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם' (ט, ה), אלא בזכות הברית?

תירץ 'אור החיים' שהבטחת האבות עמדה על עצם הכניסה לארץ, אך לא הובטח בה שישארו בה לאורך ימים. הקב"ה היה יכול לגרשם מיד לאחר שנכנסו לארץ. על כך נאמר "וְשָׁמַר", בזכות שמיעת המצוות, ישמור ה' את ישיבתם בארץ באופן קבוע.

 

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ (ז, יד)

מה חידשה התורה בחלקו השני של הפסוק?

בספר 'בינה לעיתים' ביאר: חז"ל אמרו: מפני מה היתה רבקה אמינו עקרה? כדי שלא יאמרו אומות העולם שבזכות ברכת לבן ובתואל ("אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה") עשתה פירות. לפיכך, עשאה הקב"ה עקרה, כדי שיהא ברור שהילודה היא רק מברכת ה'.

משום כך, לאחר שהבטיחה התורה "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים", שכל העמים יברכוך, עולה החשש שמא תגרום ברכתם לעקרות כפי שאירע אצל רבקה. על כן הוסיפה התורה והבטיחה: אף על פי שתהיה מבורך מפי העמים, לא יגרם מכך שום נזק, ו"לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ".

 

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא (ז, כו)

מדוע מוסיף הציווי "וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ"?

רבי אהרן כהן: גם לאחר שציוותה התורה "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ", שהעבודה זרה תהיה מאוסה ושנואה בלב ובמחשבה, אין די בהרגש הלב בלבד. מן ההכרח להוסיף גם "וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ", שפירושו להתרחק ממנה הרחקה פיזית וגשמית. שכן אם לא יתרחק האדם ממקום הסכנה, אף אם העבירה משוקצת בעיניו, סופו שנפשו עלולה להימשך אחריה.

 

 

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה (ח, ד)

מה היה הנס המיוחד ב'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה'?

אונקלוס מתרגם את המילים "לא בצקה" בהקשר של המנעלים, שלא התקלקלו ולא נשחקו ברגליהם. לשיטתו, עיקר הנס שהציוד המגן על הרגל נשאר שלם ותקין לאורך ארבעים שנה.

תרגום יונתן מקשר בין שני חלקי הפסוק: הואיל ו"שמלתך לא בלתה" (ובכלל זה גם המנעלים), לא נאלצו בני ישראל ללכת יחפים על חולות המדבר הלוהטים והאבנים החדות. כתוצאה מכך רגליהם לא נחבלו ולא התנפחו. לשיטתו, הנס המרכזי היה שמירה על הבגדים והנעלים. השמירה על הרגלים היתה תוצאה טבעית מכך.

אבן עזרא מדגיש שמדובר בשני ניסים נפרדים. 1. נס הבגדים והנעלים, שלא בלו ולא נשחקו. 2. נס פיזיולוגי בגוף, "ורגלך לא בצקה". ראיה לכך, שגם אדם הצועד עם נעליים מצוינות, אם ילך מרחקים עצומים ברציפות, רגליו יתנפחו מעייפות ומאמץ ההליכה. הנס המיוחד היה שהקב"ה שמר על גופם, ולמרות המסע המייגע שנמשך 40 שנה, רגליהם לא סבלו מהתנפחות כלל.

 

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… (ח, י)

בנוסח 'הרחמן' בברהמ"ז נוהגים לומר: 'הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת אִשְׁתִּי…'.

בשום מצווה לא נקבעה ברכה מיוחדת לאישה כחלק מהברכה, מדוע דווקא בברהמ"ז נקבע נוסח מיוחד המוקדש לאישה?

השיב רבי חיים קנייבסקי עפ"י הפסוק "וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהַנִּיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל), שממנו עולה יסוד חשוב, שהברכה שורה על הבית ("ביתך" = אשתו) תלויה ומגיעה דרך ה"עריסות", באמצעות העיסוק בפת והפרשת החלה. האישה מצווה על מצוות הפרשת חלה, משום שהיא מצויה בבית ומתעסקת בהכנת הפת והאפיה (שבת לב ע"ב).

הפת קשורה ישירות לעמלה של האישה ("מתעסקת בפת"). מאחר והברכה יורדת על הבית (על האישה) באמצעות לחם זה, קבעו חז"ל שבעת שמברכים על אכילת הפת ועל השובע, זהו הזמן הראוי והטבעי ביותר להודות ולברך את האישה, שהיא היסוד והמקור לברכה זו בבית.

 

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם (ט, יז)

מאחר ומשה רבנו נשא את הלוחות בידיו כשירד מההר, מדוע הוצרך לתפוש, הלא היו תפושים בידו?

רבי חיים זייציק: המילה 'וָאֶתְפֹּשׂ' אינה מתארת רק פעולה פיזית, אלא מאבק נפשי פנימי. לאחר ששהה בהר 40 יום, ללא אכילה ושתיה, הוא ראה בלוחות לא רק חפץ קדוש, אלא תמצית כל עמלו ומסירות נפשו. בדרכו, רצו המלאכים לפגוע בו, בניסיון למנוע ממנו להוריד את התורה לארץ, אך הוא נאבק בהם.

אך כשראה את העגל והמחולות, הבין שעם ישראל אינו ראוי לקבל את הלוחות במצב זה, וראה לנכון לשבור אותם. מאידך, הלב והרגש התנגדו, בטיעון שלא ניתן לקחת את היצירה האלוקית, שנרכשה במסירות נפש עצומה ולהשליך אותה לארץ?

המילה 'וָאֶתְפֹּשׂ' מבטאת תפיסה עצמית והתגברות על הרגש. משה היה צריך לאסוף את כל כוחות נפשו ולהתגבר על הנטיה הטבעית של הלב, שביקשה לנצור את הלוחות. הוא עשה מאמץ אדיר להוציא אותם מידיו ולהשליכם, למרות הצער והכאב העצום שבמעשה.

 

 

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב)

מבאר ה'חפץ חיים' שעבודת ה' אינה נקודת עמידה, אלא מסע רצוף. אין לשקוע בשביעות רצון מהישגי העבר, תמיד יש לשאוף אל היעד הרוחני הבא. עובד ה' אמיתי אינו שוקט על שמריו ואינו נעצר במקומו לעולם. עם סיומה של מצוה אחת, מחפש הוא ומשתוקק לצאת למצוות נוספות בעבודת ה'. כשהוא מסיים מצווה אחת, הוא מציב לנגד עיניו את השאלה: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל', עתה, לאחר שנשלמה המצווה הראשונה: 'מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ'? מהי המדרגה הבאה? מה דורש ממני ה' יתברך כעת? מכוח תביעה עצמית זו, צועד הוא בעבודת ה' ומוסיף ללכת "מֵחַיִל אֶל חָיִל".

כשאדם הופך את השאלה 'מה הלאה'? למצפן יומיומי, חייו הופכים לשרשרת רצופה של התעלות "מחיל אל חיל".

 

וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (יא, יח-יט)

מדוע נסמכה מצוות חינוך הבנים למצוות תפילין?

ביאר האדמו"ר מנדבורנה, שהסמיכות רומזת ליסוד חשוב. כשם שאסור לאדם להסיח את דעתו מהתפילין בעת עטייתן, כך חלילה לו להסיח את דעתו מחינוך בניו. בכל עת ובכל שעה מן הראוי שיהיו מחשבותיו וליבו נתונים לחינוך צאצאיו ולהדרכתם בעבודת ה'.

כשם שהתפילין קשורות לראש ולזרוע ודורשות קשר רציף וזכירה תמידית, כך חינוך הילדים מצריך את כל מחשבתו ושימת לבו של האדם בכל עת.