גליון תורתך שאלתי מס' 214 לפרשת חיי שרה תשפ"ו

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה (כג, א)

מה מוסיפות המילים 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' בסיום הפסוק?

מדרש שכל טוב: ללמדנו "שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון".

מלבי"ם: המילים 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' מבארות שימיה של שרה הושלמו, כפי שהוקצבו לה מראש בלידתה, ולא התקצרו כמו אלו של אברהם.

 

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב)

מהיכן אברהם בא?

פסיקתא זוטרתא: "מהיכן בא? מהר המוריה…".

רש"י: מבאר שבע. רמב"ן מסביר שלדעת רש"י, הוא לא התגורר בבאר שבע, אלא הלך לבאר שבע ביום שבו מתה שרה לצרכיו ושם שמע שמתה וחזר לקרית ארבע.

רמב"ן: אברהם ושרה התגוררו באותה תקופה בחברון. אברהם לא בא ממקום אחר, אלא משמעות המילה 'וַיָּבֹא', שהתעורר להספד והחל להכין אותו.

אברבנאל: אברהם לא רצה להמשיך ולשבת בארץ פלישתים והתכוון לעבור לחברון. בשלב ראשון שלח את שרה, ותכנן לעבור בהמשך הזמן עם רכושו.

 

אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ (כג, ו)

מה ביאור המילים 'לֹא יִכְלֶה'?

רש"י: לא ימנע, כמו שכתוב "לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי" (תהלים מ, יב).

רב סעדיה גאון: מלשון כיליות, קמצנות, כפי שכתוב "הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא" (תהלים מ, י), ומובנו:  איש לא יהיה קמצן ביחס אליך.

 

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה'… אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי… (כד, ג)

מדוע אברהם השביע את עבדו על כך, ולא השביע את בנו יצחק?

רבי חיים פלטיאל: יצחק לא היה אצלו באותה שעה, כפי שמשמע מסוף הפרק, שכתוב 'וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי' (לקמן פסוק סב), ואברהם שהיה זקן, חשש שמא ימות ולא יספיק להשביע אותו.

משך חכמה: לפי הרמ"א (יורה דעה סימן ר"מ סעיף כה), בן אינו חייב לשמוע לאב, אם האב מוחה בו, שלא לישא אשה שהוא חפץ. מסיבה זו אברהם לא ציוה את יצחק, שלא היה מחוייב לשמוע בקולו.

 

אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק (כד, ד)

מדוע אברהם לא שלח את יצחק לחפש לעצמו אשה?  

רבי חיים פלטיאל: יצחק היה עולה תמימה ולא היה רשאי לצאת לחוצה לארץ, אפילו כדי לחפש אשה, ועל כן הוצרך לשלוח את אליעזר.

הרב שטיינמן: משום שיצחק מעצמו לא רצה לעזוב את בית אביו.

 

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ… אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי (כד, יד)

האם במעשהו לא עבר אליעזר על איסור ניחוש?

אבן עזרא: לא היה זה ניחוש, אלא תפילה שהתפלל להקב"ה, שיוכיח לו שזו האשה ממשפחת אדוניו.

פענח רזא: האיסור הוא רק כשסומכים על הניחוש, אולם אליעזר לא סמך על הניחוש, אלא רק עשה אותו לסימן.

משיבת נפש: אליעזר לא הוציא את הניחוש בשפתיו, אלא רק הרהר בליבו. בהרהור מותר.

תורה תמימה: האיסור הוא כשמתעלמים ולא מזכירים את שמו של הקב"ה. אליעזר הזכיר את הקב"ה כשהתפלל ואמר 'ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם…'. בזה אין כלל איסור ניחוש או כישוף.

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב… וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ… (כד, כב)

מדוע נתן לה את הנזם והצמידים לפני שבירר שהיא הנערה, כפי ששאל בפסוק הבא 'וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ'?

רש"י: הואיל והיה בטוח שהקב"ה הצליח את שליחותו בזכות אברהם.

אור החיים: לאחר שהכיר בהשגחת הקב"ה ולאור הסימנים המצדיקים שראו עיניו, נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה 'בַּת מִי אַתְּ'.

מלבי"ם: אברהם לא הגביל את אליעזר לקחת אשה רק ממשפחתו, אלא אמר לו שיקח מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם יימצאו בה המעלות הראויות שתהיה אשה ליצחק, ולכן משראה אליעזר שהיא בעלת חסד ונערה עם מידות ראויות מיד נתן לה את המתנות.

 

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב)

בדרך כלל בוכים על הנפטר ורק לאחר מכן מספידים, מדוע כאן כתוב להיפך, תחילה אברהם בא 'לספוד לשרה' ורק אחר כך 'לבכותה'?

שרה היתה תמיד בתוך האוהל מחמת צניעותה, וכשנפטרה לא הכירו את המעלות המיוחדות שבה. שהרי מצינו שהמלאכים שאלו את אברהם: ״איה שרה אשתך״ (לעיל יח, ט), כפי שביאר רש"י: יודעים היו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה.

שרה היתה צנועה, והוצרך אברהם תחילה להספידה, שיידעו מי היתה. לאחר ששמעו את ההספד, בכו כולם עם אברהם. ולכן כתבה התורה תחילה 'לספוד לשרה' ורק אחר כך 'ולבכותה'.