גליון תורתך שאלתי מס' 184 לפרשיות אחרי מות – קדושים תשפ"ה

גליון אחרי מות – קדושים תשפ"ה

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן… (טז, א)

לאחר שמיתתם נכתבה בפרשת שמיני, מדוע הפסיקה התורה, וחזרה לתיאור מיתתם בפרשתנו?

חזקוני: "לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים, עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש. לפיכך פרט לך כאן 'וכפר על הקודש'".

הדר זקנים: "לפי כשגמר פרשת טמאים לא פירש אם נכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה כפרתו ותקנת מקדש. לפיכך פרט לך בסמוך 'וכפר על הקדש'".

 

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה (טז, ג)

רש"י: בזאת – גימטריה 410, רמז לבית ראשון, שהיה קיים 410 שנים.

הלא גם בבית שני עבדו כהנים גדולים, ומדוע הפסוק בזאת יבוא אהרון רמז רק על בית ראשון?

בן יאיר: חז"ל במדרש רבה (כא, ט) אמרו: מקדש ראשון ע"י ששמשו בו באמונה, שמשו 18 כהנים גדולים, הוא ובנו ובן בנו. מקדש שני – על שהיו נוטלין אותה בדמים, שמשו בו 80 כהנים.

לפי זה מובן היטב. שהרי מקדש ראשון נחשב כמי ששימש בו אהרן, שהרי כל המעמיד בן כמותו כאילו לא מת ושם שמשו מבני בניו באמונה. לעומת זאת, במקדש שני אמנם היו מזרעו של אהרן, אך לא היו כמותו, ולכן לא נחשב שאהרן עצמו בא אל הקודש.

 

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל (טז, ח)

מהו 'עֲזָאזֵל'?

רש"י: הוא הר עז וקשה, צוק גבוה.

בכור שור: "ארץ קשה, שאינה מעלה עשבים ואין בה גידול שום דבר, כי אם סלע וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם. כי "עז" לשון קשה ו"אל" כמו כן, ועניינו מוכיח עליו: 'לעזאזל המדברה'. ו'מדבר' משמע ארץ ציה וצלמות אשר לא ישב אדם שם".

אבן שלמה: עזאזל הוא ראשי תיבות של המילים עז אזל, כלומר שהעז שעלה

בגורל זה אזל, כלומר הלך למקום צוק.

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (טז, יג) 

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לִפְנֵי ה"?

בכור שור: להדגיש, שהכהן הגדול לא יתקן את הקטורת בחוץ ויכניס אותה, אלא "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת", שלא יהנו עיניו ממראה קודש הקדשים.

 

חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (יז, יג)

מדוע רק דם חיה ועוף מכסים ואילו דם בהמה לא מכסים?

בעל הטורים: "דם חיה ועוף טעונין כסוי, שאין מקריבין ממנו על המזבח (חולין פג ע"ב) שלא תהא מדת דין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אור החיים: בבהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף. בחיה ועוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (יח, ב) 

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'?

רש"י: "אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ, ב) 'אנכי ה' אלהיך', וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה 'אני ה' אלהיכם', דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

העמק דבר: "הקדים לומר כן בזה הפרשה ביחוד, משא"כ בכל הפרשיות דמצוי זה הלשון אחר האזהרה, אבל כאן הקדים מתחלה, באשר פרשה של עריות ענין קשה היה לקבל נגד הרגלם עד מתן תורה".

 

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה… לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)

מדוע פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

רש"ר הירש: יש חשיבות לשינוי מלשון רבים ללשון יחיד. ביסודו של דבר הארץ קנויה לכלל, ואפילו לאחר שנתחלקה, לא ניתנה ליחידים למטרות אנוכיות גרידא, אלא היא קרויה 'ארצכם', אפילו שעה שהיא נעשית שדך, אפילו באספך את היבול של חלקך באדמת הכלל, עודנה נחלת הכלל.

 

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' (יט, טז)

האם יש קשר בין שני הציוויים, או שאלו שני ציוויים שונים?

אבן עזרא: לאחר שמסבירה התורה את איסור המלשינות, מבארת את איסור 'לא תעמוד על דם רעך', שלא יתחבר עם אנשי דמים, שכן רבים נרצחו ונהרגו בגלל המלשינות.

בכור שור: לאחר שמזהירה התורה על איסור רכילות, כדי שלא תעמוד על דם רעיך. לאחר מכן כתבה התורה שאם תלך רכיל, אז תעמוד 'על דם רעך'.

חזקוני: לא כתוב ו' בין שני חלקי הפסוק, ללמדנו שזו מצוה אחת. אילו היה ו' ביניהם, היה מקום לומר שאלו שתי מצוות. ביאור הפסוק, לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך.

 

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)

איך ניתן לצוות על כך, וכי אדם יכול לאהוב את רעהו כפי שאוהב את עצמו?

רמב"ן: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". כיום מקובל לכנות זאת במילה 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה.

 

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (יט, יט)

מדוע הזהירה על כך התורה לאחר שכתבה על המצוות שבין אדם לחברו?

חזקוני: "אחר שציווה להיות קדוש, שלא לעשות חמס לרעהו, ציווה כמו כן שלא לעשות לבהמה ולשאר עניינים, לשנות בהם מעשה הקב"ה, שכשם שציווה הקב"ה במעשה בראשית שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו, כך ציווה והזהיר בכל עניני כלאים".