גליון תורתך שאלתי מס' 154 לפרשיות ניצבים וילך תשפ"ד

להורדת גליון תורתך שאלתי מס' 154 לפרשיות ניצבים וילך תשפ"ד https://did.li/UMPTY

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כט, ט)  

מה הדגישה התורה במילה "היום"?

פענח רזא: משה אסף אותם לפני שנכנסו לארץ, כשכולם היו במדבר ביחד ויכל לאסוף את כולם. הוא ידע שלאחר שייכנסו לארץ ויתפזרו בה, (ויהיו גם שבטים שישכנו בעבר הירדן), לא יוכל לקבץ את כולם ביחד – גברים, נשים וטף. לכן הדגיש להם משה: "היום כולכם", בגלל שזה "היום" אפשר לאסוף את כולכם.

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (כט, ט)

מדוע האריכות ופירוט 'ראשיכם, שבטיכם…', הרי כל אלו כבר נכללו במילה 'כולכם' שכתובה בפסוק זה?

הרב שטרנבוך שליט"א: בזוהר הקדוש כתוב על הפסוק 'אתם ניצבים היום': "היום דא ראש השנה" (פרשת בא).

הפסוק רומז על ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב"ה. כל יהודי נתבע לפי מצבו ויכולתו. תביעת הקב"ה מהטף אינה דומה לתביעתו מהנשים. ולא תביעתו מחוטבי עצים ושואבי מים כתביעתו מ'ראשיכם וזקניכם'. כל אחד נתבע לפי כוחו ויכולתו בכוונת הלב בקיום המצוות.

 

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ (כט, י)

הטף נכתב לפני הנשים. מדוע במצות הקהל שינתה התורה והקדימה את הנשים לטף?

פנים יפות: חז"ל כתוב על מצות הקהל שהטף באים כדי ליתן שכר למביאיהם (חגיגה דף ג ע"א). החידוש הוא שנוסף לחיוב הנשים מצד עצמן במצות הקהל, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, יש להן מצוה להביא גם את הטף. התורה הקדימה את הנשים לטף ללמדנו שגם במצוה זו הן חייבות.

 

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (כט, טז)

מדוע נכתב בסדר הזה – עץ, אבן, כסף וזהב?

הגרי"ז סולובייצ'יק: בתחילה אדם מסתכל על העבודה זרה ונדמית בעיניו כשקצים וגללים וסבור שבודאי לא ייגרר אחריה. אם אינו מתבונן בפחיתותה, הוא מחשיב לאחר מכן את העבודה זרה לעץ ואבן. בהמשך חושב אותה לכסף וזהב. רואים עד כמה יש להתבונן בפחיתות כל דבר בעולם הזה כדי שלא ישפיע עלינו.

 

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כט, כח)

התורה לא גילתה את טעמי המצוות ומתן שכרן, כדי שלא יניח אדם מצוות שמתן שכרן מועט ויקיים רק את המצוות שמתן שכרן מרובה. רק ב-2 מצוות גילתה התורה שכרן: במצוה החמורה ביותר 'כיבוד אב ואם', ובמצוה הקלה ביותר 'שילוח הקן' התורה הבטיחה "למען ייטב לך והארכת ימים", ללמדנו שכל המצוות שוות, ויש לקיים את כולן במידה שווה.

כתב סופר: ביאור הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו", הסתיר הקב"ה את מתן שכר המצוות, אך גילה רק שכרן של 2 מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואחת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה.

 

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ (ל, ב)

אימתי יידע אדם שתשובתו הועילה ועלה בידו לשוב עד ה' אלוקיו?

יהודי שפך את ליבו באזני הרב שטינמן, על עוונות רבים וכבדים שעשה וביקש דרך תיקון ותשובה. הרב שטיינמן פרט באזניו את דרכי התשובה בארוכה. לאחר ששמע את הדברים בכובד ראש שאל היהודי: אם אכן אעשה כל זאת, האם יש סיכוי שאוכל לראות את ה'ענין' כ'סגור'?

ענה לו הרב בשאלה: האם פעם קרה לך שאבדת סכום כסף משמעותי של 1,000 שקל, או לפחות 500 שקל?

האיש אישר שאירע לו. הרב המשיך: כשאתה נזכר בזה, אתה חש איזו צביטה בלב, נכון? אם את אותה תחושה, לכל הפחות תרגיש, כשתיזכר בעבירה שבצעת, או אז יש סיכוי שתשובתך הועילה.

 

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (ל, ב)

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו (ל, ח)

לאחר שהפסוק הראשון עסק בפעולת התשובה, מדוע חוזרת התורה בשנית על מצוות התשובה?

רבנו בחיי: עיקר התשובה שאדם יקבל על עצמו לפרוש מדרכו הרעה, אך כדי לעשות זאת, חייב "לאחוז ולתמוך דרך תורת משה" – חובה עליו לעסוק בתורה ודרכה תהיה תשובתו שלמה.

הפסוק הראשון עוסק בתשובה ראשונית, תשובה מיראה. תחילה יש להפסיק את ה'סור מרע'. אך לא די בתשובה מיראה. לאחר שהצליח לסור מהחטאים שבהם הורגל, מגיע השלב השני, של עשיית 'תשובה על התשובה', שתהיה זו תשובה מאהבה.

התכלית היא להתבונן באהבת ה' עד שתתעורר נפשו לתשובה מחמת השתוקקות ורצון לקיים דברי הקב"ה. עיקר התשובה להידבק באהבת ה' ע"י התחזקות בלימוד התורה, ו"המאור שבה מחזירו למוטב", לתשובה מאהבה.

 

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (ל, ד)

רבי יחזקאל לוינשטיין: ביאר בשם הסבא מקלם, שאפילו אם נידח האדם והתרחק מדרכי הקב"ה וכל כולו שקוע בתאוות עולם הזה והבליו, אם רק יאחוז בקצה השמים, שלא יתנתק הקשר לגמרי, אזי יש לו תקוה שיעזרהו הקב"ה ויקרבנו אליו יתברך.

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה (ל, יא)

הלשון אינה מובנת, אם התורה רוצה להמחיש שזה קרוב, מדוע כתבה 'לא בשמים'? היתה צריכה לנקוט משהו קרוב יותר כדי להמחיש זאת?

החפץ חיים: קל להתחרט על המעשים הרעים ולעשות עליהם תשובה, אולם היצר הרע מפתה את האדם ואומר לו שקשה לעשות תשובה.

התורה כתבה שהחרטה אינה בשמים משום שנראה לאדם שזה רחוק ממנו, ונמצא בשמים, אבל האמת היא ש'קרוב אליך הדבר מאד'.

 

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יד)

פירשו הרמב"ן והספורנו שהכוונה בפסוק זה על מצוות התשובה, ועליה נאמרה כל הפרשה הזאת "לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא…".

אם היא קלה ונוחה, מדוע אין אנשים רבים שבים מדרכם הרעה? בפרט שניתן לקיימה בהרהור תשובה בלב, אפילו לא בפה?

רבי חיים שמואלביץ: זה בדיוק האסון, שבני האדם מתרגלים למצבם, מבלי לחוש ש"הסופה" מתקרבת ובאה. אילו היה האדם רואה פתאום לאן הגיע, בודאי היה מתהפך לאיש אחר וזהו נזקו של הרגל.

 

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ (לא, ז)

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל'?

משך חכמה: בפרשת המלך כתוב (יז, כ) 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. על המלך להיות עניו רק בביתו, אבל את המלוכה עליו להנהיג ביד רמה. התורה כתבה 'לעיני כל ישראל חזק ואמץ', ללמדנו שרק כשהוא מנהיג את ישראל עליו להיות חזק ואמץ, אולם בביתו עליו להיות עניו, לבלתי רום לבבו מאחיו.

 

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר… חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם… (לא, ז)

רש"י: משה אמר לו ליהושע: זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן. אבל הקב"ה אמר ליהושע: 'כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם', תביא על כרחם, הכל תלוי בך.

מדוע שינה משה רבינו בדבריו ליהושע את לשון הדברים שנמסרו לו מפי הגבורה?

רבי אלחנן וסרמן: אין סתירה, סדרי מנהל תקינים מתנהלים כשעל מנהיג הדור לשמוע תחילה את דעת ועצת הזקנים והחכמים. אל לו להסתמך מראש רק על דעתו. לאחר ששמע את מגוון הדעות עליו להכריע, בהתאם לשיקול דעתו. ההכרעה מסורה רק בידו.