גליון תורתך שאלתי מס' 127 – לפרשת תזריע תשפ"ד

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (יב, ב)

מדוע נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני?

אבן עזרא: "אחר שהשלים תורת הטהור והטמא בנאכלין הזכיר טמא אדם, והחל מן האשה היולדת, כי הלידה היא תחלה".

רבי ישראל סלנטר: פרשת תזריע, עוסקת ברובה בדיני צרעת, שבאים כעונש על לשון הרע, ונסמכה לפרשת שמיני העוסקת ברובה בענייני מאכלות אסורות, ללמדנו שכשם שבני אדם נזהרים מאכילת מאכלות אסורות, שלא לאכול חזיר ובעלי חיים שאינם כשרים, כך גם מלשון הרע יש להיזהר ולהתרחק מאוד, משום ששניהם שווים בחומרתם שהם 'לאו' בתורה, ויש להיזהר מזה כמו זה.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (יב, ג)

מדוע דוקא בברית מילה אומרים 'כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים'?

• בכל המצוות אין כל ודאות שישאר האדם נאמן להם כל ימי חייו, כפי שאמרו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אולם ממצות מילה אינו יכול להיפרד והרי מקיימה כל חייו. מברכים את הרך הנימול: 'כשם שנכנס לברית', שברור שתהא מצוה זו עמו כל ימיו, 'כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים' ויהיה דבק בכל המצוות כל ימיו.
• בכל המצוות יתכן שתהיה לאדם מחשבה זרה בעת עשייתם וקשה לאדם להימנע מכך, בניגוד למצות מילה, שאדם מקיים ללא כל מחשבה זרה. ועל כך אומרים: 'כשם שנכנס לברית', בלא שום מחשבה זרה, 'כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים' ויזכה לעשותם ללא פניות.
• מילת ברית בהיפוך אותיות תרי"ב, חסר מצוה אחת לתרי"ג שהיא מילה שקיימה עכשיו, וכשם שנכנס לברית כך יזכה לתורה לחופה ומעשים טובים.

וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (יג, ב)

'וְהָיָה' בכל מקום הוא לשון שמחה, איזו שמחה יש במצורע?

אלשיך: בזמן התורה, לשון הרע היתה עבירה שכיחה. מדובר באדם צדיק שמשתדל להקפיד על כל דיני התורה. וכשחלילה נכשל בלשון הרע, גופו אינו מסוגל לסבול זאת ומיד הוא מאותת לו ששגה, כשפורחת בו הצרעת. המילה 'והיה', בלשון שמחה, מבטאת את השמחה על שמיד כשנכשל בחטא, מסייעים לו מהשמים לתקן זאת.

רבי משה שטרנבוך: צרעת היא אות משמים, לשוב בתשובה מחטא לשון הרע. הקב״ה משנה את הטבע כדי לטהר את האדם שישוב בתשובה. (ולכן לא הולך לרופא, אלא לכהן, משום ששורש הצרעת אינה מחלת גוף אלא בחטאים).

השמחה שהיתה לעם ישראל בפרשת נגעים, שהצרעת מוכיחה על קרבתנו לקב״ה, שמשנה את דרכי הטבע כדי לטהר אותנו.

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת… (יג, ב)

מדוע נסמכה פרשת נגעים לפרשת מילה לפניה?

כלי יקר: "סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת המדברת במילה, לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת".

שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת (יג, ב)

מה מלמדות 'שְׂאֵת' 'סַפַּחַת', 'בַהֶרֶת'?

נועם אלימלך: (בדרך רמז) 'שְׂאֵת' – מלשון 'התנשאות' וגאווה. 'סַפַּחַת' – מלשון 'הסתפחות' אחר החברה. 'בַהֶרֶת' – מלשון 'בהירות', ללא שום טשטוש ופגם.

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (יג, ט)

משמע שאינו הולך בעצמו, אלא מובא ע"י אחרים, מדוע?

כוונת הצרוע לבקש רפואה לבשרו, אבל התורה רצתה שיבוא אל הכהן, כדי להיטהר מחטאיו, וזו היתה כל תכלית הנגע. ללא הצרעת לא היה הולך לכהן לשמוע מוסר ותוכחה. התורה כתבה "והובא אל הכהן", משום שהוא מובא בעל כרחו אל הכהן. הנגע מביא אותו בעל כרחו אל הכהן ללמוד דרכי תשובה.

וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (יג, מה)

פסיקתא זוטרתא: "מכאן אמרו מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.

מדוע מצורע מבקש מאחרים להתפלל עליו ולא מתפלל בעצמו?

החפץ חיים: בן אדם שמדבר לשון הרע מביא טומאה לפה שלו, וכך מקלקל את כח התפילה המונח בפיו. המצורע דיבר לשון הרע, וכתוצאה מכך, פיו נעשה טמא, ואינו יכול להתפלל, ועל כן צריך לבקש מאנשים אחרים שיתפללו עליו.