גליון תורתך שאלתי לפרשת תולדות תשפ"ז

כה, כ  רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי

מדוע ראתה התורה צורך לציין שוב שהיתה אחותו של לבן?

הרד"ק והבכור שור מציינים שלבן עמד בראש המשפחה והיה האח הבכור, וכדרך המקרא להזכיר אחים מרכזיים.

הספורנו ואור החיים מסבירים שכאן נרמז שורש תכונותיו של עשו, שהרי "רוב בנים דומים לאחי האם", להמחיש את כובד משקלה של ההשפעה המשפחתית.

לפי ה'אזנים לתורה' התורה הדגישה במילים אלו שלמרות ברכת לבן ("הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה") רבקה נותרה עקרה. פקידתה נבעה רק מכוח תפילתם הטהורה של יצחק ורבקה.

ציון היות רבקה "אחות לבן" אינו תיאור יוחסין מקרי, אלא מפתח להבנת מורכבות הבית. מגלה את אפסות ברכת הרשעים מול עוצמת התפילה ומלמדנו כיצד השגחת הבורא מנווטת כל פרט בבנין האומה.

 

כה, כד  וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:

מדוע נכתבה המילה 'תוֹמִם' בכתיב חסר, (ללא א' וללא י')?

חז"ל במדרש רבה מבארים שבשונה מלידת פרץ וזרח שבהם נאמר "תְּאוֹמִים" מלא (לקמן לח, כז), חסרון האותיות רומז לפער רוחני: אצל תמר היו שניהם צדיקים, ואילו אצל רבקה – יעקב צדיק ועשו רשע.

ה'חזקוני' מוסיף שבדרך כלל תאומים דומים במראם, אך כאן התגלה שוני תהומי כבר מלידתם – עשו יצא אדמוני, שעיר וערל, ואילו יעקב נולד איש חלק ומהול.

הכתיב החסר מלמדנו שבלא שותפות של קדושה ובחירה בטוב, מושג ה"תאומות" נותר פגום וחסר.

 

כה, כח  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו… וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב

מדוע שותקת התורה ואינה מזכירה כלל את אהבתה לעשו?

מדרש אגדה: "וכי עשו גם כן לא היה בנה? אלא שיעקב שומע היה אל אביו ואל אמו, שנאמר 'וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ', ועשו לא היה שומע אלא לאביו, לפיכך קראתו 'בְּנָהּ'". רבקה הבחינה במעשיו הקלוקלים של עשו והתרחקה מהם.

הרד"ק מסביר שעשו בחר במלאכת ציד מסוכנת ורצופת סכנות, והליכתו בדרך זו הכאיבה לה.

לאור זאת מדגיש האברבנאל שאין המדובר בשנאה חלילה. כרואת פני עתיד, זיהתה רבקה בבהירות שיעקב הוא עמוד התווך הממשיך את מורשת הבית, וראוי לשאת את הברכות לדורות.

 

כה, לא  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:

@"מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי", מדוע רצה יעקב את הבכורה?

מדוע ראה יעקב אבינו חשיבות כה רבה בקניית הבכורה, עד שמסר נפשו עליה?

מדרש רבה (סג, יג): "מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה? דתנינן, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורים, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, אמר: יהיה רשע זה עומד ומקריב? לפיכך נתן נפשו על הבכורה". יעקב ראה בבכורה שליחות רוחנית נעלה ולא יתרון חומרי.

רבנו בחיי והמלבי"ם מבארים שיעקב לא חיפש שררה או כבוד, אלא חפץ לשאת באחריות הרוחנית, לזכות בברכות השמימיות ולהמשיך את שליחות בית אברהם ויצחק. קנין הבכורה היה הצלת לפיד הקודש והפקדתו בידים טהורות.

 

כו, א  וַיְהִי רָעָב… וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה

מדוע בחר יצחק לפנות דווקא אל ארץ גרר בעת הרעב?

• הישענות על זכות אבות ובריתו של אברהם. יצחק ביקש להימנע ככל האפשר מירידה למצרים, ונשען על ברית השלום שכרת אביו עם אבימלך כדי למצוא מקלט ומחסה בקרבתו (רד"ק, רמב"ן).
• ציות לציווי שמיימי. לשיטת הרלב"ג, פנייתו לגרר היתה קיום ישיר של הצו "שְׁכֹן בָּאָרֶץ", שכן חבל ארץ זה נכלל בהבטחה.
• תחנת מעבר ודרך ארץ. החזקוני והספורנו ביארו שגרר שימשה כנתיב הקצר ביותר בדרך למצרים, ויצחק עבר בה כדי ליטול רשות מהשליט המקומי לפני המעבר.

 

כו, לה  וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה

מדוע הקדימה התורה את יצחק לרבקה בתיאור עוגמת הנפש שלהם?

התורה הקדימה את יצחק כדי ללמד על עוצמת הפגיעה שחש. ה'חזקוני' מבאר שיצחק היה "בן קדושים" שגדל בבית אברהם הטהור, ולא הורגל בעבודה זרה, ולכן מעשי נשות עשיו גרמו לו צער רב.

לעומתו, רבקה אמנם היתה צדקת גמורה, אך גדלה בבית בתואל ולבן, "בת כומרים" והיתה מורגלת במראות אלו.

הקדמתו מבטאת את רגישותה של נפשו הטהורה לטומאה.

 

כז, ד  וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

מדוע ביקש יצחק אבינו להעניק את ברכתו דווקא לעשו ולא ליעקב?

• רד"ק: יצחק ידע שיעקב זכה לקבל את ברכת אברהם ואינו זקוק לסעד מיוחד כדי לשמור על דרכו. לעומתו, עשו – "איש שדה" המתמודד עם יצרים זקוק לברכה. יצחק קיווה שהשפעת הברכה תרומם אותו ותסייע בידו להיטיב את מעשיו.
• רמב"ן: יצחק ראה בעשו את בנו הבכור, וסבר שמחובתו לייעד אותו להמשך שושלת הקודש: לנחול את הארץ המובטחת. הברכה נועדה להטיל עליו את האחריות ההנהגתית והרוחנית של בית אברהם.
• אור החיים: התנהגותו של עשו הכאיבה ליצחק. כהורה וכרועה רוחני, האמין יצחק שבכוחן של ברכות הנובעות מלב אוהב ומקרב לעורר בעשו את ניצוץ התשובה ולהשיבו למוטב.
• רש"ר הירש: יצחק לא עמד על מלוא עומק מצבו הרוחני של עשו, וראה בו בעיקר את כישוריו המעשיים ועוצמתו המנהיגותית. לפיכך ביקש למנותו כראש המשפחה וכמדריכו של בית אברהם בהתמודדות עם אתגרי העולם הגשמי.
• רבי יעקב קמינצקי: יצחק לא התעלם ממעלותיו של יעקב, אלא רצה ליצור שותפות בין האחים: שיעקב ישקוד על התורה ועבודת ה', ואילו עשו, איש המעשה, ישתמש בברכות הגשמיות כדי לתמוך בו ולדאוג לפרנסתו.

 

פינה משפחתית

כה, כח  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:

האם יצחק הבחין באופיו האמיתי של עשו?

לדעת הרד"ק והספורנו, יצחק בתמימותו ובזקנותו אכן לא הכיר ברשעותו של עשו. אילו ידע ממעשיו, היה מוכיחו וממילא נמנע מלבקש לברכו, דבר שגרר לבסוף תקלה ואת בריחת יעקב.

לעומת זאת, המלבי"ם מבאר שיצחק הכיר היטב את טבעו, בפרט לאחר נישואיו לנשים שהיו "מֹרַת רוּחַ". משום כך ייעד לו במכוון רק ברכות ארציות של עושר גשמי ושלטון ("משמני הארץ"), ביודעו שאינו ראוי לקבל את ברכת אברהם הרוחנית, שנועדה ליעקב בלבד.

 

לקחים ותובנות מעשיות לחיים

1. חינוך מותאם אישית לכל ילד (כשיטת המלבי"ם): יצחק לא התעלם מתכונותיו של עשו, אלא ביקש לתעל את כוחותיו המעשיים והחומריים לאפיק הנכון לו. [חינוך מתאים בבית אינו מנסה לגזור תבנית אחידה לכל הילדים, אלא מעניק לכל אחד ברכה, תפקיד וכלים התואמים את שורש אישיותו ויכולותיו].
2. ערנות ומעורבות הורית (כשיטת הספורנו): אהבה הורית אינה צריכה לטשטש את עין הביקורת. הספורנו מלמדנו שכשנמנעים מלראות את המציאות כהווייתה ומלהעיר בעת הצורך, הדבר עלול להוביל לחיכוכים ולתקלות במשפחה. חובת ההורה לראות מעבר ל"ציד בפיו" ולהדריך באהבה ובאומץ.

3. עין טובה ואהבה שאינה תלויה בדבר: על אף מורכבות דרכו של עשו, יצחק לא הרחיקו. גם כשיש פערים רוחניים והשקפתיים בבית, חשוב לשמר קשר אהבה.