גליון תורתך שאלתי – לפרשת שופטים תשפ"ג

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (טז, יח)

מה תפקיד השופטים והשוטרים?

רשב"ם: "השופטים מצויים לשוטרים לרדות המסרבים בדברי השופטים".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שופטים – לדון, שוטרים – לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה, אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין".

רש"ר הירש: "נציגים אלה יהיו קבועים בכל הארץ והם יבטיחו את השפעת מקדש התורה בכל מקומות מושבות העם. שוטרים הם פקידי הוצאה לפועל ותפקידם לפקח על ביצוע פסק דין או תקנה, ובשעת הצורך הם עצמם ידאגו לביצוע. שם השוטרים נצטוו על ידי הנוגשים להאיץ בעם לעשות את מלאכתו".

כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז, יט)

התורה אוסרת על הדיינים לקחת שוחד, משום שלשוחד יש השפעה הרסנית בסילוף האמת והצדק. רבותינו בעלי המוסר הוסיפו ואמרו שציווי זה נוגע לכל אחד ואחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו.

על כל אחד להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שהם מהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

אמר על כך הרב דסלר, שכשיש לאדם בעיה שקשה לו להגיע לאמת ולפתור אותה, משום שיש לו נגיעות שמשחדות את מבטו, ואין לו אפשרות באותו זמן להתייעץ עם אדם גדול, עדיף שישאל את שאלתו, אפילו לסנדלר ברחוב או אדם פשוט אחר, ולא יפסוק לבד לעצמו, משום שלזולת אין נגיעות.

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

ישמח משה: לימין יש חשיבות שבו נתנה תורה, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״ (שבת סא ע״א) ויש חשיבות גם לשמאל, שמונחים התפילין על יד שמאל. ירא שמים יוצא ידי שניהם, כשנועל תחילה את נעל ימין וקושר קודם את שמאל, וכך נותן חשיבות גם לימין וגם לשמאל.

אם ישאל אדם: הרי גם רגל ימין וגם שמאל שייכות לגופו, והם ודאי לא יקפידו עליו אם יקדים זה לזה, ומדוע סדר הקשירה קשור ליראת שמים?

לכן אמרה התורה: ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״, עשה כל מה שאומרים לך החכמים, גם כשמדובר על ״ימין ושמאל״ שהם איברים שלך, משום שבכל דבריהם של החכמים טמונים דברים נסתרים, ויש לקיימם גם אם אין אנו מבינים.

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (יז, טז)

מדוע פתח התורה ברבים 'לא ירבה לו סוסים', וסיימה ביחיד 'למען הרבות סוס'?

חפץ חיים: תכונת האדם, שכשעובר עבירה, בפעם הראשונה אינו עובר בקלות. אך בהמשך העבירה הופכת לדבר "סביל", שניתן לעשותו, כדברי חז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר".

התורה מזהירה: "לא ירבה לו סוסים", שכן, בתחילה הוא לא ישיב את העם למצרים בשביל סוס אחד, אך לאחר מכן, יתאוה לרכוש סוסים רבים, ויהיה נקל בעיניו להשיב את העם מצרימה גם עבור סוס אחד.

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים… (יז,יט)

התורה ציוותה את המלך לכתוב 2 ספרי תורה: אחת להניחה בבית גנזיו, ואחת שתהיה עמו בכל עת וכך יגיע לירא את ה', ולשמור את דברי התורה.

פירש אבן עזרא: "ליראה את ה' אלוקיו", הוא בעצמו. "לשמור את דברי התורה", כי הוא יתקן המעוותים בכוחו. התורה לימדה שהדרך להשפיע על הכלל בקיום התורה ומצוותיה, היא רק דרך השפעתו הפרטית.

התורה לא ציותה את המלך להשפיע על העם המעוותים ולעוררם ליראת שמים, אלא רק "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה"', כשהוא יהיה חזק ביראת ה', ממילא יתוקן כל הכלל כולו. תיקון הרבים עובר רק דרך התיקון העצמי.

החפץ חיים אמר שבצעירותו חשב להפוך את כל העולם למוטב. משלא הצליח, חשב להשפיע לפחות על בני עירו, אולם גם זה לא הצליח, והחליט שאת עצמו יהפוך למוטב, וכך היה.

כך החל להפוך את עירו ראדין ואח"כ את כל מדינת ליטא ובסוף את כל העם היהודי בכל העולם.

 

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן (יח, א)

מדוע נכתב לאחר משפט המלוכה?

חזקוני: "אחר שהזכיר משפטי המלך שהוא שופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה. 'לא יהיה לכהנים הלוים…', שאם יהיה להם לא יוכלו לעבדה ולשמרה לפי שהם זקוקים להיות קבועים תמיד אצל המקדש".

בעל הטורים: "סמך פרשת כהנים לפרשת מלך, כי על פי כהן גדול המלך נמשח. והקדים מלך שגדול הוא ממנו. ועוד רמז, שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך".

אור החיים: "וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל".