גליון תורתך שאלתי לפרשת ראה תשפ"ד

לעיון והורדת גליון תורתך שאלתי בקובץ, בקישור https://did.li/MTgx5

אלול – פלצות    

על שבת זו, שבת מברכין של חודש אלול הבא עלינו לטובה כתב מייסד תנועת המוסר הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל  בספר אור ישראל (אגרת יד): "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול" !!!

"אני לדודי ודודי לי", אלו ימים של חיפוש אחרי ה"אני".

יהי רצון שיחדש עלינו הקב"ה את החודש הזה לטובה ולברכה.

 

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה פתחה בלשון יחיד 'ראה' וסיימה בלשון רבים 'לפניכם'?

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: ראה (בלשון יחיד) אנכי נותן לפניהם היום (לשון רבים מוסב על בני ישראל).

הגר"א: המילה 'לפניכם' מורה שהתורה ניתנה לכולם, אך הדגיש שנתן לכל אחד את הבחירה ולכן אמר בלשון יחיד.

ר' מנחם מנדל מקוצק: נתינה – נותנים לכולם במידה שווה, ולכן נכתב בלשון רבים. לעומת ראיה – שכל אחד רואה באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך הוא רואה.

 

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה הוסיפה את המילה 'הַיּוֹם'?

המלבי"ם: להדגיש שהברכות והקללות הן לא רק לעתיד לבוא, אלא רלוונטיות ומוחשיות גם היום. ועל כן כתוב 'ראה', ללמדנו שהגמול והעונש, הברכה והקללה גם היום מתקיימים.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (יא, כז)

מדוע כתבה התורה 'אֲשֶׁר', ולא כתבה 'אם', כפי שכתוב בקללה 'אם לא תשמעו'?

רש"י: משמעות המילה 'אשר תשמעו' במובן של 'על מנת שתשמעו'.

רבינו בחיי: המילה 'אם' מורה על ספק. הקב"ה לא רצה להטיל ספק בטובה שישפיע ועל כן כתבה התורה 'אשר', לשון קביעה, ודאות. לעומת זאת בפורענות, בקללה נכתב בלשון מסופק.

הנצי"ב מוולוז'ין: "משום שהקב"ה מסייע תחילה שנוכל לקיים המצות ואח"כ אם שומעים דבר ה', הקב"ה מוסיף שכר".

 

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (יד, כב)

"מאי 'עשר תעשר'? עשר בשביל שתתעשר… 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי ג, י) מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א).

והרי רבים מפרישים מעשרות ואינם עשירים וגם לא בלו שפתותיהם מלומר די?

בכור שור: "בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה".

רבינו בחיי: "אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי 'תעשר' מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים".

החיד"א: "עשר תעשר" בשין שמאלית, ואז תוציא הרבה מעשרות באופן קבוע.

 

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם… (יד, כד)

לאחר שכתוב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע נכתב שוב "כי ירחק ממך המקום"?

דברי אברהם: יש שני סוגים של ריבוי הדרך, יש אדם שצריך לשאת משא כבד מאוד, ואז אפילו דרך קצרה נראית לו ארוכה ובלתי אפשרית מכובד המשא, ויש אדם שכמעט אין לו משא ובכל זאת המרחק הוא גדול.

כנגד הסוג הראשון כתבה התורה "וכי ירבה ממך הדרך", שהתברך בתבואה רבה שהמעשר ממנה רב, עד ש"לא תוכל שאתו". כנגד הסוג השני כתבה התורה "כי ירחק ממך המקום", כפשוטו, שהדרך עצמה רחוקה.

 

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)

"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לעני, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו? וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?

רבי חיים שמואלביץ: חז"ל מלמדים אותנו כלל חשוב ביחס לזולת, יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.

 

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)

איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ', הרי כשמוכרח לתת אינו נותן בלב שלם?

כלי חמדה: כשקמצנות משפיעה על אדם וקשה לו לפתוח את הלב לטובת הזולת, עליו "להתחיל בקטן". תחילה 'נָתוֹן', משהו סמלי, זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז בשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. ככל שיתרגל לתת עוד ועוד, יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.