גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס תשפ"ו

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה, יא)

מדוע חזרה התורה וייחסה את פנחס?

מבאר הריב"א, שכפל הייחוס נכתב כדי לשלול את הטענות הפוסלות כהונה של כהן, הנובעת מנישואי אביו עם בת פוטיאל הגר. התורה תולה את ייחוסו באופן מוחלט באביו אלעזר ובסבו אהרן הכהן. כדי להזים לחלוטין את החשש ההלכתי, חזרה התורה והדגישה בפתח הפרשה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". הדגשה זו מלמדת שפנחס הוא כהן מיוחס וכשר לחלוטין, ואין בייחוס אמו כדי לפסול אותו.

התורה נותנת לו "גושפנקה אלוקית" שאינו "חלל", אלא ראוי ל"ברית כהונת עולם". הדגשת הייחוס לאהרן הכהן מנקה את פנחס מכל רבב הלכתי ומכשירה אותו ככהן בעל ייחוס כדת וכדין.

 

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי (כה, יא) 

מדוע בחרה התורה לשבח את פינחס על קנאותו, ואילו את הקרבתו ומסירות נפשו, שנכנס לסכנה לא הזכירה כלל?

מיישב זאת המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין (בספרו 'אור יחזקאל'): מעשה מסירות הנפש של פינחס לא נבע מרגש אנושי של גבורה עצמית, אלא נעשה כולו למען כבוד שמים בלבד. תכליתו של המעשה והתוצאה הישירה שנגרמה הימנו היו קידוש ה' גדול. מעלה זו, של קנאת ה' וגילוי כבודו בעולם, היא העיקר, והיא נעלה וחשובה לאין ערוך מעצם מעשה מסירות הנפש כשלעצמו.

שבחו הנצחי של פינחס אינו נעוץ אך ורק בנכונותו להסתכן, אלא בביטול הגמור של ישותו העצמית ורצונו הפרטי למען כבוד קונו. כשיהודי פועל מתוך קנאת ה' טהורה ונקיה, הוא זוכה להביא לקידוש ה' הגדול ביותר, וזהו השבח האמיתי שחוקקת לו התורה לדורות עולם.

 

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה (פ) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר (כו, א)

מדוע ראתה התורה לנכון לקטוע את הרצף, לעצור באמצע פסוק, ורק אז להמשיך את הציווי על המפקד?

לדעת ה'חזקוני', הפסקה באמצע הפסוק מסמנת את קו הגבול של תקופת המדבר. מות "דור המדבר" והמגפה (לפני הפסקה) סימנה את סיום התקופה, את הדור שעליו נגזרה כליה בעקבות חטא המרגלים. לאחר הפסקה מתחיל עידן חדש, דור הבנים, הדור שעתיד לרשת את הארץ ולכבוש אותה.

לפי רש"ר הירש הרווח באמצע הפסוק מסמל תהליך של "היטהרות". לאחר שכילתה המגיפה את הגורמים החוטאים בבני ישראל, הפסיקה התורה באמצע הפסוק, לסמל את השינוי שעשו, שהשאירו מאחור את הכתם המוסרי של שיטים ופעור, וחזרו אל הטהרה המאפיינת את המשפחה היהודית. המפקד שלאחר מכן ("למשפחותם") נעשה מתוך קדושה והתחדשות מוסרית.

 

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת… (כו, נז)

מדוע נפקד שבט לוי בהקשר של חלוקת הארץ הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

חזקוני מבאר ששבט לוי אמנם אינו שותף בנחלה הרגילה של ארץ ישראל, אך התורה מצווה לתת ללוויים 48 ערים לשבת בהן, עם מגרשיהן סביב. מטרת המפקד כאן לדעת כיצד לחלק וליישב את 48 הערים הללו בין משפחות הלוויים.

 

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח… וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ג-ה)

מדוע הדגישו שאביהן מת במדבר ולא היה בעדת קרח?

ומדוע משה הקריב את משפטן לפני ה'?

חידושי הרי"ם: בנות צלפחד חשבו שאולי יוכלו להחניף למשה כשיאמרו לו 'אבינו מת במדבר והוא לא היה… בעדת קרח', כלומר הוא רצה שאהרן יהיה הכהן גדול והיה נגד קרח, אולם 'בחטאו מת'.

כששמע משה רבינו את דבריהן החליט לא להורות דין זה, מחשש שאולי יהיה חשש קטן של נגיעה או חנופה, ולכן מיד 'ויקרב משה את משפטן לפני ה".

 

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה (כח, ט)

מדוע ציוותה התורה להקריב ביום השבת דווקא 'שני כבשים' כקרבן מוסף, בעוד שבשאר ימי החול מוקרב כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים?

הדר זקנים: כל מהותה של השבת מאופיינת בכפילות. השבת אינה סתם יום חול "משופר", אלא מציאות רוחנית וגשמית כפולת עוצמה, ובא לידי ביטוי ב-5 כפלים: א. שיר השבת: 'מִזְמוֹר – שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' – 2 ביטויים שונים לשירה והלל. ב. חוויית השבת: 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד'. עונג מתייחס בעיקר להנאה הפיזית והפנימית (מאכלים טובים, שינה, מנוחה), כבוד מתייחס לביטוי החיצוני של השבת (בגדי שבת נקיים, שולחן ערוך, כבוד היום). ג. עונש המחלל שבת כפול, מעיד על חומרה יתירה: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת' (שמות לא, יד). ד. לחם משנה: 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד' (שמות טז, כב). זכר לנס המן, מניחים בכל סעודת שבת שתי חלות שלמות. השבת מביאה איתה ברכה כפולה של פרנסה ושפע. ה. הקרבנות כפולים: 'וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם' (במדבר כח, ט). בכל יום היו מקריבים בבית המקדש את קרבן התמיד, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים. ביום השבת, הצטוו להקריב גם קרבן "מוסף" (תוספת) מיוחד לשבת, המורכב משני כבשים נוספים.