גליון תורתך שאלתי לפרשת נח תשפ"ז

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר (ו, יד)

מדוע בחרה התורה בכינוי "תיבה" עבור כלי ההצלה של נח?

הרש"ר הירש מבאר שהמילה "תֵּבָה" מופיעה בתורה רק פעמיים: אצל נח ואצל משה רבנו, ובשתיהן ייעודה להציל נפשות בלב המים הסוערים.

שמה נגזר מהשורש הארמי "יתב" (שמובנו לשבת), מלשון 'מקום מושב ומשען בטוח'. בניגוד לאניה רגילה, הבנויה כחרטום חד הנועד לחתוך את הגלים ולנווט בכח האדם, התיבה עוצבה כארגז, רחבה מלמטה וצרה מלמעלה. אין לה משוטים ולא הגה. מטרתה אינה "להילחם" בסערה, אלא רק להינשא על פני המים מתוך ביטחון בהשגחת הבורא.

 

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… (ו, יד)

מדוע נדרש נח לטרוח בבניית תיבה ענקית [שנים רבות], ולא עשה עמו הקב"ה נס להצלתו?

• רבינו בחיי מבאר שדרכו של הקב"ה להלביש את הנסים בתוך מסגרת הטבע ככל שניתן, כדי למעט בשינוי סדרי בראשית. בניית התיבה היתה 'השתדלות טבעית' שבאמצעותה פעל הנס האלוקי.
• האלשיך מסביר שהישיבה הממושכת בתיבה, שנה שלמה של עמל ונתינה סביב השעון, לא נועדה רק להצלת החיים, אלא היתה מסע של זיכוך וכפרה לנח עצמו, כדי למרק את נפשו ולהכשירו לבנין עולם חדש וטהור.

 

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (ז, ג)

בציווי על הבהמות הבדילה התורה בין טהורות לטמאות, אך בעופות נאמר בסתם "גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה".

האם גם בעופות נכנסו שבעה זוגות רק מהטהורים, או שגם מהטמאים שבעה?

לדעת רש"י ורבנו בחיי התורה קיצרה בלשונה וסמכה על הכתוב בבהמות. המילה "גַּם" מלמדת שהדין בעופות שווה לחלוטין לבהמות: מהעופות הטהורים נכנסו שבעה זוגות, לצורך קרבנות והמשך הקיום, ומן הטמאים רק שנים.

לעומת זאת, מתרגום רבי יונתן בן עוזיאל עולה חידוש, שבעופות לא חילקה התורה. וגם מהעופות הטמאים ציווה הקב"ה להכניס שבעה זוגות.

 

ח, ח  וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

לאחר שנכשלה שליחות העורב, מדוע בחר נח לשלוח דוקא את היונה?

לאחר ששליחות העורב לא הניבה תוצאות, בחר נֹחַ ביונה בזכות שני מאפיינים ייחודיים:

נאמנות וקשר אישי (רד"ק): היונה מחוברת מטבעה לאדם, ומידת נאמנותה גורמת לה תמיד לשוב אל שולחה עם מענה בטרם תשוב אל קינה (מכאן גם מקור המנהג להשתמש ביוני דואר).

מסירות ויכולת לעוף (הנצי"ב מוולוז'ין): בעוד העורב חג רק סביב התיבה ("יָצוֹא וָשׁוֹב") מחמת המים ולא העז להרחיק, היונה ניחנה ביכולת לעוף למרחקים ולחצות גבולות כדי להביא בשורה של ממש.

מכאן, שכוחה של שליחות אינו נמדד רק ביכולת לבצע משימה, אלא בנאמנות למי ששלח אותנו וברצון העמוק לחזור ולהשיב מענה של שלום.

 

ח, יב  וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד

מדוע בחרה היונה שלא לחזור אל נח והתיבה? 

לדעת הרד"ק, דווקא היעדרה של היונה היה הסימן המובהק והמנחם ביותר עבור נח. משלא שבה, הבין שמצאה סוף – סוף מנוח לכף רגלה ופני האדמה יבשו. אי החזרה היתה הבשורה הגדולה מכולן על תום המבול וחידוש העולם.

לעומתו, הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שבפעם הקודמת שבה היונה כשעלה זית בפיה. הפעם לא הזדמן לה דבר להביא עמה. היא חשה מעין "בושה" לחזור בידיים ריקות אל מי שטיפל בה בנאמנות כל ימי הסערה, ועל כן העדיפה להישאר בחוץ.

אי חזרתה של היונה אינה מבטאת נטישה, אלא שיא של תהליך: לפי הרד"ק היא אות של חירות וגאולת עולם, ולפי הנצי"ב היא שיעור מאלף בעדינות הנפש ובהכרת הטוב.

 

יא, ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

מה עמד בשורש שאיפתם של אנשי דור הפלגה, ומה ביקשו להשיג בבניית המגדל?

הרד"ק מבאר שכוונתם היתה מעשית וחברתית: לבנות מגדלור מרכזי שישמש נקודת ציון לבני העיר ולרועי הצאן במרחבים, לבל יאבדו בדרכם.

רבנו בחיי מבאר שהונעו מחרדה קיומית: מתוך זיכרון מי המבול והאש שירדה עמם, ביקשו לבצר מעוז גבוה שבו לא תשלט האש באסון עתידי.

ואילו הספורנו מבאר שהיה זה ממגמה אידאולוגית של שליטה: רצונם היה לכונן שלטון עולמי יחיד תחת נמרוד, תוך הצבת עבודה זרה בראש המגדל, שתאחד את האנושות כולה סביב פולחן וכוחניות אחת.

 

יא, ח  וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר

לאחר שבלבל הקב"ה את שפתם ואיש לא הבין שפת רעהו, מדוע ראה הקב"ה צורך לפזרם על פני כל הארץ, הרי פסקה הבניה ולא יכלו להמשיך במזימתם?

מבאר המלבי"ם, שעל אף שבלבול השפות יצר נתק מיידי ושיבש את התוכנית המשותפת, הרצון הפנימי להתאגד סביב האידיאולוגיה הפסולה עדיין פעם בלבם. גם ללא שפה אחידה, עצם הישיבה יחדיו טמנה בחובה סכנה מתמדת. הזיכרון המשותף והקרבה הפיזית יכלו להובילם לשוב ולהתלכד לקלקול בדרכים אחרות.

על כן פעל הקב"ה בחסד בצעד משלים של "וַיָּפֶץ אֹתָם": הפיזור הגאוגרפי ניתק את השפעת הסביבה המזיקה, מנע התלקחות חוזרת, ואִפשר לכל משפחה ועַם לפתוח דף חדש ולבנות עולם בריא ומגוון.

 

יא, לא  וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

מדוע תרח לא לקח גם את נחור (בנו) עימם? 

הר"ן בדרשותיו מבאר שנחור כבר בנה בית מבורך בילדים באור כשדים, ולא ראה סיבה לטלטל את משפחתו. לעומתו, אברם ושרי היו חשוכי בנים, ותרח סבר ששינוי המקום ייטיב עמם, כדברי חז"ל ששינוי המקום מסייע לשנות את המזל, ויזכו להיפקד בזרע של קיימא.

המלבי"ם מבאר שהיציאה היתה מנוסת חירום מפני נמרוד, לאחר שהשליך את הרן לכבשן האש. נחור המשיך לעבוד עבודה זרה, ולכן לא נשקפה לו סכנה. תרח חילץ עמו רק את הנרדפים: אברהם שפרסם את האמונה, שרי רעייתו, ולוט – בנו היתום של הרן.

 

שאלה על השולחן

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ… אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ… (ז, יג-יד)

 

הנביא ישעיהו מתנבא על ימות המשיח: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו).

מהו החידוש הגדול בחזון זה, והלא כבר בתיבת נח שוכנו כל בעלי החיים יחדיו, זאב לצד כבש ונמר עם גדי, וחיו בשלום במשך שנה תמימה מבלי להזיק זה לזה?

בתיבת נח נבע השלום ממצוקה קיומית. מי המבול איימו להשמיד כל חי. כל החיות הבינו שכדי לשרוד עליהן לכבוש זמנית את תאוותן וטבען הטורף. אך משיצאו ליבשה, שב כל אחד להרגלו ולטבעו הפראי.

לעומת זאת, בימות המשיח ינבע השלום מהרחבת הדעת, מבלי שתרחף סכנה על הבריות. בעלי החיים לא ייכנעו לפחד חיצוני, אלא ישתנה טבעם הפנימי לטובה ומתוך שלווה יכון ביניהם שלום נצחי.

לקחים ותובנות מעשיות לחיים:

1. שלום חירום מול שלום אמת. חיבור בין אנשים הנוצר רק בשל צרה זמנית עלול להתפוגג כשהסערה תחלוף. עלינו לשאוף לאחדות המושתתת על הערכה הדדית ואהבת חינם.
2. התעלות מעל הטבע מתחילה בבית. כפי ששוכני התיבה ידעו לחיות יחד תחת קורת גג צרה מתוך אחריות הדדית, כך נדרש מכל אחד מאיתנו בבית ובמשפחה: לכבוש לעיתים את מידת הכעס והאנוכיות, כדי לקיים בית שלו ורגוע.

 

"וישלח את העורב" (ח, ז)

כשהציעו לרבי צבי הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.

בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.

הסביר רבי צבי הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה…"

כשהוצע לרבי צבי הירש ברלין לעלות על כס הרבנות בעיר ברלין, שהיתה באותה עת כר פורה לרוחות חדשות, ביקש להקדים ולשגר שליח מהימן מטעמו, שיעמוד מקרוב אחר מצבה הרוחני של הקהילה ואנשיה.

בתחילה עלה בדעתו לשלוח לשם את אחד ממקורביו, תלמיד חכם מופלג וירא שמים. אולם לאחר שיקול דעת נמלך בדעתו והחליט לשלוח דווקא אדם בעל מראה מודרני, 'משכיל' למחצה, המעורה בהליכות העולם.

לפליאתם של מקורביו, ביאר רבי צבי הירש את טעמו ונימוקו: לאחר המבול, כשביקש נח לדעת אם כלו הרשעים מן הארץ, הקדים ושלח תחילה את העורב ורק לאחר מכן את היונה. שכן היונה, בטוהר נפשה ובתמימותה, לא היתה מסוגלת לרדת לעומק תכסיסיהם של הרשעים, ולא תבחין ברשעתם. מה גם שהללו היו טורחים להסתיר את קלונם מפניה.

לעומת זאת, בעורב רואים הם שותף ובן דמותם, ועל כן אינם טורחים להעמיד פנים בפניו. דווקא משום כך, בידו של העורב לעמוד על המציאות כהווייתה ולהביא תמונת מצב נאמנה…