גליון תורתך שאלתי – לפרשת מצורע
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (יד, ב)
על נזיר שמביא קרבנו בטהרתו כתוב (במדבר ו, יג) "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו", הוא "אקטיבי". ואילו על מצורע שמביא קרבנו כתוב "והובא אל הכהן", ע"י אחרים, "פסיבי".
מדוע יש שינוי לשוני נזיר למצורע?
ר' חיים שמואלביץ: שההבדל בשורש המניע והרקע שלהם. מצורע אינו עצמאי, אלא תלוי באחרים, במחשבתם ובמעשיהם. הוא נסחף ונגרר אחר רוח הרחוב, הוא אינו מקורי וייחודי במעשיו, אלא מובל ע"י אחרים, ולכן נאמר בו והובא, בלשון של טפל ולא עיקר.
לעומתו, הנזיר הראה בפעולתו, (אף אם קטנה ופעוטה), שהוא עצמאי בדרכו הטובה והישרה ולכן נאמר בו בלשון עצמאית "יביא אותו".
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (יד, ב)
מדוע המילה 'תִּהְיֶה' כתובה בלשון עתיד?
חז"ל כורכים פסוק זה עם הפסוק "מי האיש החפץ חיים" (תהלים לד), משה הזהיר את מלדבר לשון הרע. במדרש הובא המעשה ברוכל שהכריז: 'מי רוצה לקנות סם חיים'? ר' ינאי ביקש ממנו שיכנס לביתו. הוציא הרוכל ספר תהלים, והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע…'. אמר ר' ינאי: כל ימי קראתי פסוק זה ולא ידעתי, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים".
מה התחדש לו בהסבר הפסוק לאחר המפגש עם הרוכל?
היה לו קשה, מדוע הוא שואל: 'מי האיש החפץ חיים', ולא אומר בפשטות שהנוצר לשונו מרע יחיה? משבא הרוכל והכריז בקול "מי רוצה סם חיים". מכאן הבין ר' ינאי שדוד המלך משמיענו שעל דבר זה שכולם נכשלים בו, יש להודיע בהכרזה, כמו רוכל שהכריז בקול "מי רוצה סם חיים", כך אמר דוד: "מי האיש החפץ חיים".
חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם
מדוע החכם שואל על העדות והחוקים ואינו מזכיר את ענייני פסח?
שיבלי הלקט: הבן החכם שואל על הפסח שנקרא חוק, כדברי הכתוב – "זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג).
רבי יחזקאל לוינשטיין: שאלת החכם דומה לדברי בני ישראל לפני מתן תורה, שאמרו "… נעשה ונשמע…" (שמות כד, ז). החכם מקיים את הציווי ורק לאחר מכן שואל וחוקר את טעמי הציווי.
דברי יואל: החכם שואל על יציאת מצרים, שאחת ממטרותיה היתה כדי שבני ישראל יקבלו תורה, ולהבנתו צריך לעסוק בתורה, ולא ביציאת מצרים ולכן שואל על "העדות והחוקים", על התורה. עונים לו – "כהלכות הפסח", בלילה הראשון צריך לספר בענייני יציאת מצרים ולא בקבלת התורה.
השיר והשבח: שאלת החכם אכן לא נשאלת רק בליל הסדר ובהקשר לחג הפסח, אלא בכל השנה. החכם שואל כשאביו מלמדו תורה, ומתייחסת לכל החוקים והמצוות.
רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר… וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ…
מדוע מקהים את שיניו של הרשע?
החיד"א: הרשע סובר שדי במחשבה על אכילה, ואין צריך לאכול ממש, בפועל. על כך עונים לו בהקהיית שיניים – ניקיון שיניים, לא די במחשבה, אלא צריך לאכול בפועל, ומבארים לו "בעבור זה עשה ה' לו…", כלומר שע"י דם הפסח נגאלנו.
רבי ישראל מקוזניץ: הרשע סבור ששיניים ניתנו לאדם רק לצרכים גשמיים, לאכילה ואינו מבין איך ניתן לעבוד את ה' באמצעים גשמיים. התשובה לרשע ניתנת בהקהיית שיניו. אומרים לו שהשיניים ניתנו לעבוד את ה', אם אין לו צורך בהן, עלינו להקהות אותן.
ברכת אברהם: חינוך לבן הרשע, הכאה במקום שחטא, בדיבור.
רבי נפתלי מרופשיץ: המדרש אומר שהקב"ה הקיף את הלשון בשתי חומות: שיניים ושפתיים, כדי ששלא תדבר סרה. הרשע אינו שם מחסום ללשונו הרעה, ובתגובה לכך מקהים את שיניו, שמראה שאינו זקוק לחומה.
רבי חיים ברלין: הרשע מריח את צלי הפסח ומבקש לאכלו, אולם אינו רשאי לטעום ממנו, הואיל ולא נמנה על אוכלי הקרבן. מחמת זה שיניו נעשות קהות.
אדמו"ר מגור (אמרי אמת): הרשע מסרב ללעוס את המרור, הואיל וסבור שאין צורך להזכיר את השעבוד במצרים. אנו לא מקבלים גישה זו, ולכן מקהים את שיניו.
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ…
'והיא שעמדה…', מי עמדה?
מעשה ניסים: המחשבה על הקץ עומדת לנו, שגם בגלות ה' משגיח עלינו.
האר"י: השכינה. עפ"י חז"ל: "…כל מקום שגלו שכינה עמהם" (מגילה כט).
הגר"א: ההבטחה שהקב"ה הבטיח לאבותינו שיהיה עמנו ויצילנו מרצון אומות העולם להשמידנו.
מהר"ל: ההבטחה: "וגם את הגוי… דן אנוכי". (בראשית טו, יד).
אברבנאל: המלה והיא – ר"ת: ו – ששה סדרי משנה. ה – חמישה חומשי תורה. י – עשרת הדברות. א – ה' יתברך, (יחיד). בזכות לימוד תורה וקיום מצוות הצלחנו לשרוד ולשמור על הגחלת.
הרב להמן: התורה, שרוממתנו ונתנה לעם ישראל חיי נצח.
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ…
היכן מצאנו שלבן ביקש לעקור את הכל?
רש"י: (דברים כו, ה) "…ובשביל שחשב (ליעקב), חשב לו המקום כאילו עשה. שאומות עובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה".
מהר"ל: לבן אמר "הבנים בני והבנות בנותי", בדבריו אלו התכוון לעקור הכל.
רבי יוסף מסלוצק: הגמרא בגיטין אומרת ששליח שקידש אישה ומת, המשלח אסור על כל הנשים בעולם (מחשש לקרובת ארוסתו). לבן רצה להרוג את אליעזר, שהיה שליח לקדש אישה ליצחק. אם היה מצליח להרגו, יצחק היה אסור להתחתן עם כל הנשים בעולם, (מחשש שכל אחת מהנשים בעולם היא קרובת ארוסתו). אם יצחק לא היה מתחתן, יעקב לא היה נולד, ועם ישראל לא היה נוצר.
רבי שלמה זלמן אוירבך: בהסבר הפסוק "הללו את ה' כל גויים" (תהילים קיז, א) מבאר החפץ חיים שאומות העולם נדרשות להלל את הקב"ה (ולא עם ישראל), הואיל ורק הם יודעים להשוות בין מה שתכננו לעשות לבין התוצאות. כך לבן, רק הוא ידע מה התכוון לעשות ליעקב, ועל כך מעידה התורה.
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב
ארמי אובד אבי" – מיהו ארמי?
פירוש קדמון: לבן הארמי, שרצה להשמיד את יעקב.
רשב"ם: אברהם אבינו, שהיה ארמי-מארם, והיה אובד וגולה.
ספורנו: יעקב נקרא אובד, שהיה עני, ודברי הפסוק: "תנו שכר לאובד" (משלי לא, ו). לפי זה פירוש הפסוק: "ארמי אובד (היה) אבי".
אור החיים: יצר הרע שנקרא רמאי (אותיות ארמי), שמרמה את הבריות לאבדם. "אבי" – זה אדם הראשון, שיצר הרע החטיאו.
השל"ה: בלעם, שירד למצרים כדי לייעץ לפרעה, כיצד לאבד את עם ישראל.
רבי יוסף מסלוצק: בתואל, שרצה להרוג את אליעזר, שהיה שליח לקדש אשה ליצחק. אם היה מצליח, יצחק היה אסור להתחתן עם כל הנשים שבעולם, מחשש שכל אחת מהן היא אחות ארוסתו, והיה בתואל מאבד את אבי מהעולם.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה (דברים כו, ו)
מדוע כתוב 'וירעו אותנו', ולא 'וירעו לנו'?
ריטב"א: בהתחלה רק הרעו לבני ישראל, בגזירת "הבה נתחכמה לו" ועדיין לא עינו אותם, ועל כך אנו אומרים 'וירעו'. לאחר מכן – "וישימו עליו שרי מיסים…", עינו אותם, ועל כך אנו אומרים 'אותנו'.
רשב"ץ: ההבדל ביניהם: וירעו לנו – הרגשנו היטב את הרעה שעשו לנו, ואילו וירעו אותנו – חשבו אותנו לרעים, אף שלא עשו לנו רעה באופן פיזי.
אלשיך: עשו אותנו רעים, שמנעו מאיתנו להתפלל להקב"ה.
יעב"ץ: עשו אותנו רעים, מחמת קושי השעבוד נגרם, שלא יכולנו לעבוד כראוי את הקב"ה.
