מראשית הרע לראשית הקדושה

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

מדוע נסמכה פרשת הביכורים למצות מחיית עמלק, שחתמה את פרשת כי תצא?

בפירוש 'מושב זקנים' לבעלי התוספות מוסבר הקשר דרך מושג ה'ראשית': על עמלק נאמר "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ), ואילו הביכורים נקראו "רֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה". יבוא ה'ראשית' של הטהרה, הקדושה וההודיה, מצוות הביכורים, ויאבד את ה'ראשית' של הטומאה והכפירה, הלא הוא עמלק.

בעל הטורים מוסיף רובד נוסף: עם ישראל נצטווה למחות את זכר עמלק מיד עם כניסתו לארץ. עמלק ביקש לעכב את העם בדרכו לארץ כשדיווח לפרעה על בריחתם, בדומה ללבן הארמי שביקש לעכב את יעקב אבינו. משום כך, במקרא ביכורים אנחנו מזכירים ומודים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", שמחת הנחלה והביכורים היא המענה והניצחון על כל ניסיונות העיכוב של אויבינו.

 

שיעור בהכרת הטוב ממצוות ביכורים

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (כו, ב)

רוב 'שבעת המינים' גדלים על העץ וברכתם 'בורא פרי העץ'. מדוע בחרה התורה בלשון כוללת "פרי האדמה"?

המשנה (ביכורים פ"ג) מתארת את סימון הביכורים: "ירד אדם לתוך שדהו וראה תאנה שביכרה, ענב שביכר, רימון שביכר קושר עליו גמי ואומר: הרי אלו ביכורים".

מבאר ה'פרדס יוסף' שכשהחקלאי יורד לשדהו ומסמן את הפרי הראשון בחוט הגמי, הפרי עדיין בשלב התפתחותו הראשוני – פרי בוסר.

לפי ההלכה, פרי בעודו בוסר ברכתו 'בורא פרי האדמה', ולא 'בורא פרי העץ'. בשעת הייחוד והקדשת הביכורים, הרגע שבו נקשר החוט, הוא במעמד הלכתי של "פרי האדמה". התורה מלמדת אותנו להודות על הטוב כבר ברגע הצמיחה הראשון, עוד בטרם הגיע הפרי לבשלותו המלאה.

זעקת התפילה, קול ההודיה

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (כו, ה)

פירש רש"י: "'וענית' – לשון הרמת קול". כפל הלשון "וענית ואמרת" מורה שאמירת מקרא ביכורים צריכה להיעשות בהרמת קול.

החקלאי מבקש להודות להקב"ה, אך מדוע עליו להשמיע תודתו דוקא בקול רם?

ה'שפת אמת' מאיר יסוד במצוות הביכורים. הבאת ה"ראשית" נועדה להמחיש שהכל שייך לבורא עולם. אך עומק ההודאה טמון באופן השמעתה: מזכירים לאדם את הימים שבהם עמד בשדה בשלבי הזריעה והצמיחה, ימים שבהם עורר את רחמי השמים, התפלל והתחנן שלא יגע לריק. כל מהותו באותם רגעים היתה תחינה זועקת לברכה ולפרנסה.

כעת, משהגיע עת האסיף והשמחה והאדם מבקש להודות, אומרת לו התורה: ההודיה אינה יכולה להישאר בלחישה רפה! באותה עוצמה, באותה חיות ובאותה התרגשות שבה תבעת וביקשת ממעמקים, באותה דרך בדיוק עליך להודות: מכל הלב, מתוך שמחה עצומה ובקול רם.

 

מטמא לטהור: סגולת ההתעלות של ארץ הקודש

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ט)

מדוע בחרה התורה לתאר את שבחה של ארץ ישראל דווקא באמצעות הדימוי לחלב ולדבש?

רבי מאיר שפירא מלובלין מבאר, שהדבש מופק מגופה של הדבורה, המוגדרת כשרץ ואינה טהורה לאכילה. מלבד זאת, טבעו להפוך כל דבר המוטמע בתוכו לרכיב מתוק מדבשו. באופן דומה, החלב נוצר מדם שנעכר והפך מטמא לטהור ("דם נעכר ונעשה חלב"). שני מאכלים אלו מסמלים את סוד שינוי התצורה: הפיכת הדבר הטמא, האסור למתוק, טהור ומותר.

כך היא סגולתה העמוקה של ארץ ישראל, מתברכת בכוח רוחני המחולל תיקון והתעלות, והופך אפילו רשעים לצדיקים. אמנם הבחירה החופשית נותרה תמיד בידיו של האדם, אך סגולת הארץ פועלת עליו לטובה, כמאמר חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוק".

נמצא שבתואר "ארץ זבת חלב ודבש" רמזה לנו התורה על כוחה הייחודי של ארץ ישראל להפוך חושך לאור, ואיסור להיתר.

סוד הזיכרון שבסלע

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת… (כז, ג)

מדוע כתבו את דברי התורה על האבנים?

בכור שור מסביר שחקיקת התורה באבנים נועדה להבטיח שהיא "תהא מקויימת ונזכרת". הכתב השקוע בסלע מעניק למילים עמידות, יציבות ונחישות שאינן דועכות עם תמורות הזמן.

הרמב"ן מעמיק ומוסיף ממד רוחני: הכתיבה על האבנים מהווה תזכורת מתמדת, שהיא התנאי היסודי לכיבוש הארץ ולהיאחזות בה: "למען אשר תבוא אל הארץ ותכבוש אותה… בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה".

נמצאנו למדים, שזכותנו ואחיזתנו בארץ ישראל אינן נשענות על חיל ועל כוח בלבד, אלא יונקות את ערכן מהתורה החקוקה. כאשר יסודות חיינו חקוקים בנצחיות התורה, הרי שגם אחיזתנו בארץ נהיית איתנה ויציבה.

פגיעה ברכוש או בשורה לנפש?

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ (כח, ד)

בברכות הקדימה התורה את פרי הבטן לפרי האדמה ('טנאך ומשארתך'), ואילו בתוכחה נכתב 'ארור טנאך ומשארתך' ורק אח"כ 'ארור פרי בטנך'. מדוע שינוי הלשון?

על כך משיב רבי יהודה אסאד שחז"ל לימדו כאן כלל גדול בהנהגת ה' את עולמו: "אין הקב"ה פוגע בנפשות תחילה".

כשהקב"ה מנהיג את העולם במידת הרחמים ומשפיע טובה, הוא מקדים את היקר והחשוב מכל: הנפשות והבנים, ורק לאחר מכן משפיע על הרכוש והממון. אולם כשבאים ימי תוכחה ומידת הדין מתוחה, הקב"ה ברחמיו הרבים אינו פוגע בנפש תחילה. הוא מקדים לפגוע בממון ובפירות, ב"טנאך ומשארתך", כדי לעורר את האדם לתשובה בטרם תיפגע נפשו.

מכאן אנו למדים סוד עמוק בהנהגה האלקית: גם בשעת תוכחה ודין, עטופים מעשי הקב"ה ברחמים מרובים, החסים על האדם וקוראים לו לשוב אליו.