גליון תורתך שאלתי לפרשת חיי שרה תשפ"ז

כג, ב  וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן

מדוע נקראה העיר דווקא בשם 'חברון'?

השם 'חברון' מורה על מהות של חיבור עמוק בכמה רבדים:

ראשית, על שם האבות והאימהות. במדרש אגדה מובא שהעיר נקראה על שם אברהם, "אותו חָבֵר" שקנה את המערה. המלבי"ם מוסיף שאברהם שינה את שמה מ'קרית ארבע' ל'חברון' כדי לבטא את התחברות ארבעת הזוגות לעם ישראל.

שנית, ברובד הרוחני: רבנו בחיי מסביר שנשמת הנקבר בה מתחברת ישירות לשכינה, והאלשיך מבאר ששם מתחבר פתח גן עדן עם העולמות העליונים.

 

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב)

מדוע לא הוזכר יצחק בהספד על שרה אמו, והרי חובת הבן בכבוד אמו גדולה אף מזו של הבעל?

• עמל התורה. במדרש רבה ובחזקוני מבואר שיצחק כלל לא היה בעיר. מיד לאחר העקידה שילח אותו אברהם ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, ושם שהה שלוש שנים.
• חמלה והגנה. רבנו בחיי מסביר שאברהם הסתיר מבנו את הבשורה הקשה, כדי לחסוך ממנו צער עמוק, שהרי מיתת שרה נגרמה בגלל שמועת העקידה.
• הקדים לבוא. האברבנאל מבאר שיצחק דווקא ליווה את אמו ושהה עמה בחברון בשעת פטירתה. התורה ציינה "וַיָּבֹא אַבְרָהָם" רק משום שהוא לבדו נדרש לצעוד לשם במסע מיוחד מבאר שבע.

 

כג, יא  לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

מדוע התעקש עפרון למכור לאברהם גם את השדה, בעוד שאברהם ביקש לרכוש רק את המערה?

ה'חזקוני' מבאר שללא השדה לא היתה לאברהם כל דרך גישה אל המערה.

אולם רוב המפרשים (הטור, המלבי"ם והשפת אמת) רואים בכך תכסיס מסחרי ממולח: עפרון הבין שאברהם סולד ממתנות חינם וחפץ לשלם "בכסף מלא". כדי להצדיק מחיר עתק של 400 שקל כסף, "כרך" עפרון את השדה עם המערה באצטלה חגיגית של כבוד והרחבה לקבורת שרה, ובכך כפה עליו עסקה יקרה בהרבה משרצה.

 

כד, א  וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", מדוע נכפל הלשון ונכתב גם 'זָקֵן', וגם 'בָּא בַּיָּמִים'?

המפרשים ביארו שאין זו כפילות, אלא דיוק המלמד על מהות שנותיו:

הפסיקתא זוטרתא מבארת שעד אברהם לא ניכרו סימני גיל. הוא ביקש רחמים שתיראה עליו הדרת זקנה התואמת את מנין שנותיו ("בא בימים").

האברבנאל מפרש ש'זָקֵן' מורה על ראשית הזקנה, ואילו 'בא בימים' מורה על עיצומה ובשלותה, תקופה של יישוב הדעת ושיקול דעת מעמיק.

הכתב סופר מוסיף שלעיתים דאגות שוחקות את האדם ומקדימות עליו זקנה בטרם עת. אך אברהם, שנתברך "בכל" מתוך שלווה וביטחון, זכה שזקנתו הגיעה כסדרה, כתוצאה טבעית של ימים גדושים ומלאים.

 

כד, ג  וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה'… לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי…

מדוע השביע אברהם אבינו דווקא את עבדו אליעזר שלא לקחת אישה מבנות כנען, ולא הטיל שבועה זו ישירות על בנו, יצחק?

הרמב"ן ורבנו בחיי מבארים שאברהם בטח בצדקתו של יצחק, אך השביע את אליעזר כמבצע השליחות, כדי למנוע כל עורמה ותחבולה.

המלבי"ם מוסיף שאליעזר היה מנהל הבית וסמכותו היתה מכרעת, ולכן עליו הוטלה המשימה.

מאידך, רבי חיים פלטיאל מציין שיצחק לא שהה לצדו באותה עת, ואברהם הישיש חשש מכל עיכוב. בנוסף, המשך חכמה מחדש שאין אב רשאי לכפות על בנו את בחירת אשתו, ולכן השבועה כוונה כלפי השליח ולא כלפי הבן.

 

כד, ד  כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק

מדוע שלח אברהם אבינו את עבדו למצוא אישה לבנו, ולא יצא למשימה גורלית זו בעצמו?

ה'חזקוני' מבאר שאברהם כבר בא בימים, וטלטולי הדרך הארוכה היו קשים בעבורו.

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שאברהם היה עסוק בצרכי הרבים: קירוב רחוקים לאמונה, הדרכה אישית ומתן מענה לכל דורש. מתוך מסירותו ונאמנותו לציבור שהיה תלוי בו, לא היה ביכולתו לעזוב את מקומו למסע ממושך של ימים רבים, ולכן הפקיד את המשימה בידי עבדו הנאמן.

שליחותו של אליעזר מבטאת את גדלותו של אברהם אבינו, ששילב ענווה והכרה במגבלות גופו עם מסירות נפש עילאית לצורכי הרבים. מתוך ראיית טובת הכלל, ידע אברהם לבחור בשליח הנאמן ביותר כדי להקים את ביתו של יצחק.

 

כד, י  וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר:

מדוע הצטייד אליעזר בעשרה גמלים בדווקא בצאתו לחרן?

שיירת הגמלים של אליעזר לא היוותה רק אמצעי תעבורה, אלא מיזגה היערכות הלכתית עם כבוד הבריות וחסד – יסודות, עליהם נבנה בית יהודי נאמן.

החזקוני מבאר שאליעזר נערך מראש לברכת הנישואין ונטל עמו עשרה אנשים למנין, גמל לכל אחד. המלבי"ם מדגיש את כבוד בית אברהם: שיירה מרשימה שנועדה להפגין רווחה ואמינות, כדי שתתרצה הכלה להצטרף אליו.

וה'אור החיים' מלמד שהמספר "עשרה" מבטא ריבוי ושפע רב, כמו "טוב לך מעשרה בנים" – משלחת עמוסת כל טוב הראויה לשליחות הנעלה של בנין בית ישראל.

 

כד, כב  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:

מדוע הקדים אליעזר להעניק לרבקה את הנזם והצמידים עוד בטרם בירר את זהותה, ורק לאחר מכן שאל: "בַּת מִי אַתְּ"?

לדעת ה'רשב"ם' סדר הפסוקים אינו כרונולוגי. אליעזר אכן שאל תחילה, והתורה הקדימה לתאר את הנתינה כדי לשמור על רצף השיחה הנעים.

אולם לפי רש"י והמלבי"ם משראה אליעזר את חסדה ורגישותה לבריות, זיהה מיד שתתאים להיכנס לביתו של אברהם. מתוך ביטחון שלם בהשגחה העליונה והכרה שמידות טובות הן היסוד המכריע, בחר להעניק לה מתנות מתוך אמון ועין טובה עוד בטרם שאל לייחוסה המשפחתי.

 

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (כד, יט)

מדוע המתינה שאליעזר יסיים לשתות, ורק אז הציעה להשקות גם את גמליו?

• תולדות יצחק – כבוד האדם קודם לכל: אילו אמרה רבקה בבת-אחת: "שתה אדוני וגם לגמליך אשאב", היה עשוי להשתמע שהיא רואה את מעמדו כשווה ערך לבהמותיו.
• אור החיים – סדרי עדיפויות של חמלה: היה ראוי להקדים את הגמלים, אולם רבקה הבחינה בעייפות אליעזר ובחולשתו מהדרך, ולכן רק לאחר שרווה צימאונו השלימה את חובת החסד כלפי הגמלים.

רבי שלמה זלזניק – אצילות שקטה וטקט: רבקה שילבה חכמת חיים עם חסד. היא חששה שאם תבשר לאליעזר מראש על כוונתה לשאוב מים לעשרה גמלים, הוא יתבייש ויקצר בשתייתו ויימנע מלרוות את צימאונו כדי לחסוך בטרחתה. ולכן המתינה בסבלנות עד שיסיים לשתות בנחת, ורק אז יצאה להפתיעו בחסד המיוחד.

 

הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ (כד, נא)

הביטוי "קַח וָלֵךְ" מעורר תמיהה, וכי חפץ דומם היא, שנאמר עליה לשון זו?

ביאר ה'כתב סופר' שכששמעו לבן ובתואל על מידת החסד המופלגת שהפגינה רבקה, שהשקתה ברוחב לב את אליעזר ואת כל עשרת גמליו, תמהו לבן ובתואל: מהיכן דבקה בה נדיבות כה מופלגת, הנוגדת לחלוטין את מנטליות משפחתנו?

והבינו מיד שאין היא שייכת עוד למקומם. נשמה שכל מהותה נתינה והטבה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אטימות וחמדנות. משום כך אמרו לאליעזר: "קַח וָלֵךְ", מהר והוצא אותה מקרבנו, שכן עדינות נפשה זרה לעולמנו. "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ" – שם, בבית אברהם ויצחק שהושתת על אדני החסד, שוכן מקומה הטבעי.

 

"וָאָבֹא הַיּוֹם… וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם…" (כד, מב–מח)

כשיצא אליעזר עבד אברהם לשליחותו הגורלית, למצוא אשה ליצחק, נשזר מסעו בהודיה והכרת הטוב. בכל שלב דרך עצר אליעזר להודות ולשבח את הקב"ה על רוב חסדיו. גם כשתיאר לאחר מכן לפני בתואל ולבן את השתלשלות העניינים, לא תלה את ההצלחה ביד המקרה או בפיקחותו, אלא חתם בהשתחוויה ובהודאה גמורה: "וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'".

הנהגה זו משמשת מורה דרך מובהק לחיינו, בפרט בתחום השידוכים הדורש תעצומות נפש מרובות. על כל דבר, בפרט בענייני שידוך יש להודות לה', גם על התקדמות חיובית קטנה, וגם כשלא נראה איך יפול דבר, שהרי גם אליעזר ידע שאחרי ככלות הכל, יכולה הנערה לסרב, כמו ששאל את אברהם: "אולי לא תאבה הנערה…", ולמרות זאת לא נמנע מלהודות לה', על כל התקדמות והתקדמות.