גליון תורתך שאלתי לפרשת בא תשפ"ו

י, י וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם

מדוע פרעה הזכיר את טפם?

• ספורנו: פרעה התייחס לטפם, שביקשו לקחת איתם, ואמר שלא ישלח אותם ואת טפם, קל וחומר שלא ישלח את המקנה.
• אלשיך: פרעה ענה להם שבקשתם המקורית היתה 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר', רק לחגוג ולזבוח, ללא צורך בטף. פרעה ביקש להבהיר להם שדרישתם לקחת איתם את טפם היתה כתרוץ, ואין זה רצון ה', שהרי הטף אינם זובחים קרבנות.

י, יא לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה

מדוע משה ואהרן המתינו עד שפרעה גירש אותם?

• חזקוני: לאחר שפרעה סירב לבקשתם וקבע "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים", נהגו משה ואהרון בדרך ארץ ובנימוס המקובל בחצר המלוכה. לאחר שהשיבו אותם עבדי פרעה אל המלך, כפי שכתוב "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה", הם לא יכלו לעזוב את המקום על דעת עצמם, מבלי לקבל רשות רשמית מהמלך. ולכן המתינו עד שפרעה נקט פעולה אקטיבית, הגירוש, שסימנה את סיום הפגישה. הגירוש היה מעין "האישור" לצאת.

י, יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:

מדוע המצרים הוכו במכת ארבה?

• מדרש רבה (יג, ו): "ארבה למה הביא עליהן? מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל".
• ילקוט שמעוני (רמז קפב): "אמר הקב"ה: יבוא ארבה שנקרא 'חֵילִי הַגָּדוֹל' ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שנקראו חיילות שנאמר והוצאתי את צבאותי".
• כלי יקר: המילה ארבה משמשת לריבוי. הקב"ה היכה את המצרים בארבה משום שרצו לבטל את בני ישראל מהבטחת הקב"ה 'וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ', ואמרו 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה'.

 

יא, ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מה החידוש בדברים אלו?

• רשב"ם: לאחר כל מכה ומכה היה אומר הקב"ה למשה ולאהרן שפרעה לא ישמע אליהם, וכך היה גם לאחר מכת חושך ולפני מכת בכורות.
• רמב"ן: אמנם היה מצופה שפרעה ועבדיו יפחדו במכת הבכורות וייראו ממנה יותר מכל המכות עד כה. על כך הודיע הקב"ה למשה שיחזק את לב פרעה, וכתוצאה מכך 'לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה'.
• מלבי"ם: הקב"ה הודיע לו שבהשגחתו, 'לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם', לא ייכנע פרעה בעקבות התראה זו, שעל ידי כך תהיה מכת בכורות ולאחר מכן קריעת ים סוף.

יב, ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל", כיצד שניהם יכולים לדבר יחד?

• מדרש שכל טוב: "וכי שניהם היו מדברים, והלא כבר נאמר 'וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'? אלא כיון שהיה משה מדבר, היה אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. רבי ישמעאל אומר: כיון שהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלה עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. רבי שמעון בן יוחאי אומר: משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין".

יב, כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

מה היו הניסים במכת בכורות?

• מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שפרעה הרשע בכור היה ולא נגעה בו פורענות".
• חזקוני: למרות שהיכה אותם הקב"ה בחצי הלילה, הם לא מתו מיד, אלא היתה נפשם מפרכסת בתוכם עד הבוקר, כדי שיידעו בני ישראל באיזו מכה מתו שונאיהם.
• אור החיים: על אותו לילה נאמר בזהר 'היה כיום יאיר כצחות היום', הקב"ה האיר את הלילה, אולם לפרעה היה חושך מוחלט.

יב, לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:

"מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם", מדוע על שכמם, ולא על בהמותיהם?

• מדרש תנחומא (סימן ח): "וכי לא היה להם בהמה, והא כתיב 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד'? אלא שהיו מחבבין את המצוה לכך כתיב 'עַל שִׁכְמָם'".
• חזקוני: משום שחמוריהם היו טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
• אור החיים: הואיל ולא הספיקו לאפות את הבצק טרם צאתם לדרך, הוצרכו לוודא לאורך כל הדרך שהבצק לא יחמץ. לצורך כך הם הניחו 'עַל שִׁכְמָם' את הבצק, שיוכלו ללוש במשך ההליכה, שכן כשלשים את העיסה היא לא מחמיצה.
• רש"ר הירש: שאר כל מטלטליהם כבר נארזו והועמסו על בהמות משא, ונשארו לעסוק רק באפיית לחמם. המצרים פחדו ודחקו בהם לצאת, ולא הותירו להם זמן להעמיס גם את המשארות עם בצקם על בהמותיהם, ועל כן בני ישראל טענו את הבצק על שכמם ומיהרו לצאת.