גליון תורתך שאלתי – כי תצא תשפ"ג
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא, י)
מדוע נסמכה פרשתנו לעגלה ערופה, שבסיום הפרשה הקודמת?
חזקוני: "נסמכה כאן לומר, שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. 'כי תצא למלחמה', במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו".
ר' חיים פלטיאל: "סמך פרשה זו ל'כי תעשה הישר', מפני שלא היו מוציאין למלחמה רק הכשרים, דהא הותרה להם יפת תואר, ולכך באו כשרים שלא היו מתאוים, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (כא, יח)
בן סורר ומורה נידון על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, ולכן אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
הקב"ה עשה לישמעאל נס ואמו מצאה את באר המים, על אף שעתיד להמית את בנ"י בצמא. על כך אמר הקב"ה: 'באשר הוא שם', עכשיו הוא צדיק ואין דנין את האדם על שם סופו.
מדוע בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ואילו ישמעאל ניצל, (ולא נידון על שם סופו) על אף שאח"כ הרג את בנ"י?
בן סורר ומורה התחיל בעבירה ויש חשש שילך וידרדר עד שבסופו ילסטם את הבריות, בניגוד לישמעאל שהיה צדיק כשדן אותו הקב"ה.
תרוץ נוסף, דנים אדם על שם סופו בבית דין של מטה, אבל בבית דין של מעלה אין דנים את האדם על שם סופו.
וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, ו)
מדוע חזרה התורה על שקללות בלעם הפכו לברכות?
כתב סופר: היה מקום לשאול העונש של עמון (שלא הסכימו להעניק משלהם לישראל, אך לא הזיקו להם) שווה למואב, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם.
התורה הדגישה "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שלא נחשוב שהואיל ו"הרווחנו" ברכות מהמואבים, אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מאחר ששניהם התכוונו לרעה, עונשם שווה.
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (כה, יח)
במה חטא עמלק גדול משאר האומות שנלחמו בישראל, שעליו נאמר (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"?
הגרי"ז: התורה מפרשת: משום שעמלק "ולא ירא אלוקים". במה?
בניגוד לאומות העולם שנלחמו, עמלק התנפל על בנ"י, בלי חשבון ומורא. הוא נדמה כאויב שמחשב ומתכנן את כל מעשיו בחשבון ודעת, מתי עם ישראל יהיו חלשים, ויוכל להתגבר עליהם.
הוא מצא את נקודת התורפה, כשהם "בדרך" "והנחשלים אחריך" חסרי כח, שהענן פולטם (כדברי רש"י). את המילים 'ואתה עייף ויגע' ביאר רש"י: עייף בצמא ויגע בדרך.
עמלק היה ירא מגבורת ישראל, אך לא מהקב"ה, ועל כך כתוב "ולא ירא אלוקים".
לכן, נענש ב'מידה כנגד מידה': "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הוא לא היה ירא מאלוקים, לכן תהיה מלחמת ה' עמו מדור דור.
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (כה, יט)
אימתי חל ציווי זה?
אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".
חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".
