גליון תורתך שאלתי – כי תבוא תשפ"ג

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (כו, ה)

רש"י: 'לשון הרמת קול', מבאר את כפל המילים 'וענית ואמרת'. ביאור המילה "וענית" – הרמת קול.

החקלאי רוצה להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?

שפת אמת: מביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, משום שרוצה להביע תודה למי שהכל שלו. החקלאי מביא את הביכורים להראות שאת ה'ראשית' מביאים למי שנתן לו הכל.

מזכירים לו: כשהיית בשדה בשלבי טרום זריעה, התפללת מקירות ליבך, התחננת על נפשך ועמלך שלא ירד לטמיון, כל מהותך היתה תחינה אחת גדולה שלא תיגע לריק. כעת, כשאתה  רוצה להודות, זה צריך להיות בדיוק כמו שביקשת, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה (כו, ו)

מדוע כתוב 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ'? נכון יותר היה לכתוב 'וירעו לנו'?

חתם סופר: "מתחילה החטיאו אותם להיות רעים וחטאים לה', ואח"כ 'ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה', שחשבו שהקב"ה לא יצילנו מידם כיון שהיינו רעים וחטאים".

מלבי"ם: "הוא כמו 'לנו', פי' שהמצרים נעשו לנו רעים שכל עוד שלא נתקנאו בבני ישראל היה לבם טוב להם ורק ע"י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם כמו שמביא בספרי הבה נתחכמה לו פן ירבה".

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי… (כו, ב)

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת… (כו, יג-יד)

חלק המצוות שבמשנה תורה מסתיים בשני עניינים: מקרא ביכורים ווידוי מעשר.

מדוע שתיהן חותמות את מצוות התורה?

רש"ר הירש: 2 מצוות אלו מצרפות את עובדות היסוד של ההיסטוריה הלאומית היהודית ואת כללי היסוד של התפקיד הלאומי היהודי.

אמירת 2 הווידויים, פרשת הביכורים שנאמרת אחת לשנה, ואמירת וידוי מעשרות אחת ל-3 שנים, מזכירות לכל יהודי את מקורו ההיסטורי הלאומי ואת התפקיד הלאומי הנובע מכך, הקשורים ל-2 המצוות, ביכורים ומעשר.

מצוות אלה מבטאות על ידי מעשי הודאה רבי תוכן רעיוני, כיצד עלינו להעריך את ירושת הארץ ואת העושר החומרי הנובע ממנה, כי הארץ ופירותיה הם יסודות קיומנו הלאומי ועלינו להכיר אותם על פי מקורם וייעודם. שני הווידויים האלה קשורים אפוא בקשר הדוק אל הארץ שבני ישראל עומדים עתה לרשתה, ולפיכך המקום הראוי להם הוא בסוף מתן המצוות שהארץ ניתנת לצורך קיומן.

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת… (כז, ג)

מדוע כתבו את דברי התורה על האבנים?

בכור שור: "שחקקו התורה באותן אבנים, כדי שתהא מקויימת ונזכרת באותן אבנים".

רמב"ן: "תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבוא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה".

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים… שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן (כז, יב)

מה היתה החלוקה, אילו שבטים עמדו על הר גריזים ואילו על הר עיבל?

חזקוני: "כל העומדים על הברכה היו בני הגבירות, וע"י שבני לאה רבים, נטלו מהם הקטן והגדול להשלים המנין על בני השפחות, שלא היו רק ד' והיו על הקללה הגדול והקטן הגדול הוא ראובן לפי שהיה חשוד מבלהה וענה אמן, על 'ארור שוכב עם אשת רעהו' ואביו וידעו בודאי שלא פשע בדבר… והקטן הוא זבולון".

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (כח, ו)

מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".

כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. כשמסיים את תפילתו ויוצא, אינו יוצא מביה"כ, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.

כוונת המדרש, באמרו "'ברוך אתה בבואך' – לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו.

אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ (כט, א)

מדוע כתבה זאת התורה?

רש"ר הירש: "רבים מבאי הארץ ראו את גאולת מצרים בעיניהם, שהרי גזירת הכליה במדבר לא נגזרה על כל שבט לוי ועל כל הנשים. נוסף על כך גם שאר בני הדור הזכרים מבני ארבעים ועד בני ששים השתתפו ביציאת מצרים. נמצא שהדור שעמד אז לפני משה כלל מספר רב של עדי ראייה, ומוצדקת אפוא הפנייה 'אתם ראיתם…'".

הנצי"ב מוולוז'ין: "ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ"ח קללות, מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך, היינו שאין הפזור כ"כ בכל העמים מקצה הארץ".