גליון מס' 129 – שבת חול המועד פסח תשפ"ד
מתוך קריאת התורה – פרשת כי תשא [שמות לג, לד]
וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (לג, יד)
מה ביאור תשובת הקב"ה למשה?
ספורנו: הקב"ה אמר למשה שקיבל את בקשתו, ובנסעם לארץ ישראל 'פָּנַי יֵלֵכוּ' לפניהם, אך לא בתוכם.
הגר"א: הקב"ה אמר למשה: אני אלך לפני בני ישראל רק בארץ ישראל, להנחיל להם את הארץ, ועל כך אמר 'וַהֲנִחֹתִי לָךְ'. ובדרך לארץ ישראל יילך המלאך לפניהם.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה (לג, יז)
מה מרבה המילה 'גַּם'?
פסיקתא זוטרתא: "מהו 'גַּם'? לפי ששני דברים שאל משה, להודיעו דרך בקשת רחמים, ולראות את הכבוד, לכך נאמר 'גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה'".
רש"י: נוסף על בקשת משה, שהקב"ה ילך עמהם, ביקש שלא תשרה שכינתו על אומות העולם. ביחס לבקשתו השניה, השיב הקב"ה: שגם בקשתו זו נענתה.
רשב"ם: הקב"ה השיב למשה שבנוסף לבקשתו ללכת עמהם, בקשה שנענתה בחיוב, מקבל גם את בקשתו "להיות מופלא ונראה שופט וגדול עליהם".
בכור שור: "שאודיעך מדותי, כי אז תתיישב דעתך".
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר (לד, ג)
למי כיוון הקב"ה בציווי זה?
מדרש אגדה: "כשם שהגביל ישראל בראשונה שנאמר 'וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם…', כך הגביל באחרונה".
אבן עזרא: "בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם, גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה".
רמב"ן: "שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל, כאשר עשו בלוחות הראשונות".
רבי אברהם בן הרמב"ם: "אזהרה שלא יעלה יהושע ע"ה עמו אל קצה ההר כמו שעלה עמו בפעם הראשונה. ולא הזכיר יהושע, כדי לחלוק לו כבוד כלומר ליהושע".
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא… (לד, ו)
מה משמעותה של העברה זו?
ראש השנה יז ע"ב: "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם".
אונקלוס: "ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי", הקב"ה העביר את שכינתו על פניו של משה.
אברבנאל: מוסב על הקול, שנכתב בו לשון עברה, שהעביר הקב"ה קול נברא על פני משה, שקרא המידות.
הכתב והקבלה: "ויעבור הוא לשון התגלות, כי מצאנו לשון העברה לענין התפשטות, כמו 'וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר'…".
וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ (לד, ח)
מדוע מיהר משה והשתחווה?
חזקוני: "לפי שראה משה להקב"ה עובר והולך מלפניו והוא היה רוצה להתפלל לפניו קודם שיתכסה ממנו".
רבי חיים פלטיאל: "כששמע שאמר 'עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים', היה מתיירא, דהיה אומר יותר ונפל על פניו שלא היה אומר יותר".
הנצי"ב מוולוז'ין: "נודע למשה שהוא הרגע של עת רצון לשמוע תפילת כל אדם, על כן השתחווה, משה התפלל תפילה קבועה והוסיף בה 'אם נא…'".
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת… (לד, יח)
מדוע חג המצות נסמך לאיסור אלהי מסכה?
פסחים קיח ע"א: "אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות, כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר 'אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ' וכתיב בתריה 'אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר'".
בעל הטורים: "סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שעבודה זרה אסורה בהנאה כחמץ בפסח".
הנצי"ב מוולוז'ין: לאחר שהזהירה התורה שאין לחבור לבני אדם לנסוך יין ושמחת מריעות, מורה על מצות שלושת הרגלים, שבהם תהיה שמחת מריעות למצוה.
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת… (לד, יח)
מדוע שבה התורה וכתבה את ציווי שלושת הרגלים שנית?
רש"י: "הרבה מצוות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם".
מלבי"ם: המועדים נכתבו בפרשת משפטים, כשבני ישראל היו בני חורין משעבוד הגלויות. בפרשה זו שבה התורה וכתבה אותם, לאחר חטא העגל, כשהתחדשה אפשרות גלותם מהארץ. התורה מלמדת שלא ניתן לומר שבעת הגלות, כשהם שוב משועבדים אין חיוב לזכור את יציאת מצרים, אלא החיוב לשמור את המועדים קיים גם בעת גלותם מהארץ, כשהם משועבדים.
כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי (לד, יט)
מדוע כתבה זאת התורה בסמוך לציווי על מצות הפסח?
פסיקתא זוטרתא: "הזכיר פטר רחם סמוך לפרשת הפסח, לפי שבפרשת 'קדש לי כל בכור' על יציאת מצרים נאמרה, ואף פטר רחם פרט ליוצא דופן, ופרט לבן פקועה".
רשב"ם: "לפי שעל ידי מכת בכורות נתקדשו בכורות ביציאתן ממצרים נכתב כאן".
אבן עזרא: "זכר ליציאת מצרים, כי בעבור מכת בכורות יצאנו ממצרים".
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (לד, כא)
מדוע הורתה התורה על השבת בין מצוות הפסח וחג שבועות?
פסיקתא זוטרתא: "הטיל את השבת בין חג המצות לחג השבועות, מלמד שהן נקראים שבת, שנאמר 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת'".
רמב"ן: משום שכולם זכר למעשה בראשית.
רבי אברהם בן הרמב"ם: "מאחר שהזכיר את החג והוא במועד, הזכיר את השבת שהיא הראשון שבמועדות והנכבד שבהם, כמו שביאר בפרשת המועדות 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה…'".
