גליון מס' 123 לפרשת פקודי תשפ"ד

גליון מס' 123 לפרשת פקודי תשפ"ד

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (לח, כא)   

מדוע הוא מכונה 'מִשְׁכַּן הָעֵדֻת'?

רמב"ן: "אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות".

רבי חיים פלטיאל: "נקרא 'מִשְׁכַּן' על שם ששכינה שוכנת בתוכו".

אור החיים: המשכן מעיד ('הָעֵדֻת') שכל מה שעשה משה והחשבון שהציג לפני עם ישראל היה אמיתי ונכון.

וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר… (לח, כד)   

מדוע הוא מכונה 'זְהַב הַתְּנוּפָה'?

מדרש אגדה: "בא ליתן חשבון לזהב ולכסף. 'הַתְּנוּפָה', זו הברכה".

חזקוני: "על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה".

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… (לח, כה)   

מדוע כתבה התורה 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה'?

הדר זקנים: ללמדנו שנידבו הרבה כסף.

אלשיך: "ועדיין, גם שהתורה תעיד כך, אין ראיה מוחשת לעיני הכל, לזה אמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה…', כי בזאת יבחן בעצם".

וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר… (לח, כט)   

מדוע לא נכלל הכיור, שנעשה מנחושת בחשבון הכללי של הנחושת?

מלבי"ם: "לא חשב את הכיור, כי נעשה מנחושת אחר, ממראות הצובאות ואינו נכנס בחשבון זה".

וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (לט, ב)    

מדוע תחילת המלאכות נכתבו ביחיד, ואילו ההמשך (בפסוק הבא) ברבים?

רש"ר הירש: "נראה כי בכל מקום מייחס הכתוב לבצלאל עצמו את המלאכה החשובה יותר מבחינת משמעותה הרעיונית, או הקשה יותר מבחינה טכנית".

הנצי"ב מוולוז'ין: "באפוד וחושן ומעיל, התחלת הפרשיות בלשון יחיד ואחר כך בלשון רבים, משום דכל התחלת המלאכה והסדר היה על ידי בצלאל, ונגמר על ידי שארי אומנים, וכדי שלא לקפח שכר האומנים שהמה בעמלם עשו עיקר המלאכה, וגם כל דבר מצוה נקרא על שם הגומרה, משום הכי כתיב להלן בלשון רבים".

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן (לט, ג)     

מדוע בשזירת חוטי הזהב פירטה התורה את אופן עשייתו?

רמב"ן: "ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחידשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".

הנצי"ב מוולוז'ין: "ראוי היה לכתוב תיבות אלו במקרא הקודם, וכמו בציווי, ובא ללמד שגם ההתערבות חוטי זהב בכל אלו המינים היה גם כן מעשה חושב, בהמצאה על ידי בצלאל. ומשום הכי כתיב 'וַיְרַקְּעוּ… וְקִצֵּץ', שהרקיעה עשו האומנים, אבל הקציצה שיהא כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל".

 

וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ… (לט, כח)     

מהם 'פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת'?

רש"י: "תפארת המגבעות, המגבעות המפוארות".

חזקוני: "פירש רב האיי גאון: כמין כפתור הוא בראש המצנפת".

 

 

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג, יא)

מדוע אחשורוש לא אמר במפורש 'ואת העם תהרוג'?

יוסף לקח: המן ביקש "לְאַבְּדָם" ונקט במילה בעלת כמה משמעויות, כדי שבקשתו תשתמע לשתי פנים (או יותר). על כך ענה לו המלך, "וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ", פרש את בקשתך במילה "לְאַבְּדָם", כפי שנראה לך.

מלוא העומר: אחשורוש שנא את היהודים אף יותר מהמן ושמח מצעד זה, אולם הוא לא רצה לקחת אחריות למהלך, ועל כן אמר לו עשה בו כטוב בעיניך, כלומר כפי שאתה רוצה. אחשורוש לא אמר את דבריו בלשון חד משמעית, כדי שלא ייענש על כך. לשמחתו, המן התנדב למשימה זו (ועל כן נתלה בסופה).

 

הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (ג, טו)

מה היתה הדחיפות?

רבי משה חלאיו: כדי שיספיקו להגיע לקצוות כל הממלכה.

אלשיך: בכך הבינו אנשי שושן שהמלך רוצה להרגם לא פחות מהמן. אם המלך רק היה ממלא את רצון המן, ולא היה מעוניין בהריגתם, ניתן היה לצוות את הרצים שילכו לעשות את דבר המן, אך מהוצאת הרצים דחופים על פי מאמרו, הבינו שהוא רוצה מאד למהר לשלחם, המלך בעצמו דחף את מרוצתם.

מלבי"ם: המן הוציא אותם במהירות, כדי שהמלך לא יתחרט ויחזור בו מהסכמתו לאבדם.

רבי חיים קנייבסקי: המן רצה להשבית מהם את שמחת חג הפסח הסמוך. הוא הוציא את השליחים במהירות לפני חג הפסח, כדי שהיהודים יצטערו ולא ישמחו בחג.