בלי "אחיך" – הרגישות שמאחורי הציווי

וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו… וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם (כ, כו)

שבע פעמים נזכר שמו של אהרן בפרשיית הסתלקותו. רבי אברהם פלאג'י, בספרו 'אברהם אנכי' שואל: בכל מקום בתורה שבו מצווה הקב"ה את משה על אהרן, הוא מכנה אותו "אהרן אחיך". גם במי מריבה הקשים נאמר: "קח את אהרן אחיך". מדוע, ברגע הפרידה הכואב, הופך הציווי להיות רשמי ולקוני: "והפשט את אהרן", ללא תואר האחווה? היכן נעלמו הקשר והקרבה המשפחתית?

מבאר הרב פלאג'י יסוד חשוב בנפש האדם: טבעו של בשר ודם להיות מושפע ומסונוור מרגשותיו. אילו היה הקב"ה מזכיר למשה ברגעים קשים אלו שמדובר באחיו, היתה משימת הפשטת בגדי הכהונה והעברת התפקיד לבנו הופכת לקשה הרבה יותר.

כדי להעביר את כהונת אהרן בחייו לממשיך דרכו, נדרש משה ל"אבירות הלב", לגבורה עילאית המנווטת את הרגש הטבעי לשם שמים. חס הקב"ה על רגשותיו של משה רבנו, ובשתיקתו הדקה הקל מעליו את כובד המשימה. האחווה נותרה איתנה, אך ההימנעות מאזכורה אפשרה למשה לעמוד בניסיון בכוחות פנימיים מחוזקים.

הקב"ה מלמד אותנו שיעור מיוחד, שעלינו לאמץ ביחסינו לזולת, כשנאלצים לדרוש משהו קשה. יש צורך לנתב את הרגש האנושי, ניווט מושכל ומבוקר בעיתות מבחן

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]