בין הכרת השכל לחובת הלב

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (ז, ז)

רש"י עומד על לשון הכתוב ומביא את דברי חז"ל: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".

כיצד יתכן שנח, צדיק תמים שטרח 120 שנה בבניית התיבה יוגדר כ"מקטני אמנה"?

רבי יהונתן אייבשיץ מבאר שנח סירב "להרים ידים". עד הרגע האחרון קיווה שבני דורו ישובו בתשובה ורחמי שמים יבטלו את רוע הגזירה. כל עוד לא נכנס לתיבה, ביקש להרוויח עוד שעת רחמים עבור אחיו.

מאידך גיסא, מבאר הסטייפלר יסוד נפשי: קיימת תהום בין 'הכרה שכלית' ל'הכרה מוחשית'. נח ודאי האמין בשכלו בדבר ה', אך כדי להוריד את האמונה לתוך החושים ולחוש את גודל הסכנה כבורח מחרב חדה, לזאת נצרך דוחק המים. רק כשהמים דחקוהו בגופו, הופנמה האמונה במלוא עוצמתה.

מכאן, שאין לאבד תקווה ביחס לזולת. כמו נח בשעתו, אין למהר לחרוץ את דינם של הרחוקים. ראוי להתפלל ולצפות לשינוי ולתיקון עד הרגע האחרון. לצד זאת, אנו למדים מכאן שעמל האמונה הוא תמידי. גם צדיק במדרגת נח נדרש לעבודה פנימית מתמדת. אמונה אינה מצב סטאטי, אלא מהלך חיים הדורש יגיעה והתבוננות.